מונחים בתלמוד

התלמוד מכיל מאות מונחים בתחומים שונים, החוזרים על עצמם ברחבי התלמוד, מהם עוסקים בנושאים ספיצפיים ונזכרים פעמים ספורות, ומהם שנוגעים למספר נושאים ומוזכרים פעמים רבות. במקרים רבים, המונח מכיל מילים בשפה הארמית (בערך זה, התרגום הובא בסוגריים).

כללי הפסיקה

ערכים מורחבים – פסיקת הלכה, כללי הפסיקה

בתלמוד ישנם מחלוקות רבות כמעט בכל נושא, ובנושאים רבים אף יותר ממחלוקת אחת. המחלוקות קיימות רק בדינים שהתחדשו במהלך הדורות, ולא בדברים שהם הלכה למשה מסיני.

בכדי להכריע במחלוקת לצורך פסיקת ההלכה מובאים בתלמוד ובפרשנים כללי פסיקה רבים, אך גם לאחר כללי הפסיקה קיימות עדיין מחלוקות רבות במפרשי התלמוד כאיזו דעה להכריע, בעיקר בשל התנגשויות בין כללים.

כללים אוניברסליים

• יחיד ורבים הלכה כרבים - במקרה בו נחלקים תנאים או אמוראים וישנו אחד שנוקט דעה שונה מחבריו, או מיעוט שנחלקים על הרוב, ההלכה היא כדעת הרוב. כלל זה גובר בדרך כלל על כללי הפסיקה האחרים, משום שמקורו הוא בתורה: ”אחרי רבים להטות” (ספר שמות, פרק כ"ג, פסוק ב').
• הלכה כסתם משנה - הובאה דעה במשנה, ללא אזכור שם אומרה - כך ההלכה.
• אין הלכה כתלמיד במקום הרב - כאשר ישנה מחלוקת בין רב לתלמידו, הלכה כהרב. כלל זה אינו תקף דווקא כלפי רבו, אלא כל מי שחי בתקופה הקדומה לו, נחשב - לעניין זה - רבו.
• הלכה כבתראי - (הלכה כאחרונים) במחלוקת בין אמוראים מהתקופה שקדמה לאביי ורבא נחלקים על אמוראים מתקופת אביי ורבא ואחריהם, או במחלוקת בין אמוראים קדומים, ואמוראים אחרונים חיוו דעה בנושא, הלכה כאמוראים האחרונים. כלל זה עומד בניגוד לכלל הקודם, כאשר ההלכה כתלמיד אף במקום הרב.

מונחים בתלמוד

ערך מורחב – מושגי יסוד בתלמוד הבבלי

א

• אין אדם חוטא ולא לו - אין אדם עובר עבירה כשהוא אינו מרויח מכך אלא רק אדם אחר.
• אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות
• אין אדם טורח בסעודה ומפסידה העובדה שאדם טרח להכין סעודה לנישואיו, או לנישואי בתו, מוכיח שהוא מרוצה מהנישואין, ולא יערער או יחפש דרכים לביטולם.
• אין למדין מן הכללות - מונח שטבע רבי יוחנן, הקובע כי אי אפשר ללמוד מכללים כיון שלעיתים יש פרטים החורגים מהכלל.
• אנן סהדי - (אנו עדים) תיאור מצב בו התלמוד מעיד עדות אוניברסלית על מקרה מסוים.

ב

• ברי ושמא ברי עדיף - בָּרִי וְשֶׁמָּא ("וודאי וייתכן") הוא מצב בדיני ממונות, בו צד אחד טוען טענה ודאית והצד השני טוען טענה מסופקת.
  טענת 'ברי' היא טענה שהתובע מציג ללא שיש לו ספק בהּ (ראובן לווה ממני 100 שקלים ולא החזירם). טענת 'שמא' היא טענה של הנתבע והיא מעלה ספק בטענת התובע (אני לא זוכר אם לוויתי משמעון).
• בפני נכתב ובפני נחתם - בהלכות גיטין הוא משפט שעל השליח המביא גט ממדינת הים לומר כשהוא מביא את הגט לאשה.
• בר פלוגתא (בן מחלוקת) הוא מושג שמשמעו חכם שבדרך כלל נחלק עם חכם אחר - זוג שנחלקים זה עם זה באופן כמעט קבוע.
• ברירה (הלכה) - בְּרֵירָה היא כינוי הלכתי למתן משמעות בזמן הווה לפעולה שהתבצעה בעבר (באופן רטרואקטיבי). בלשון הגמרא - 'הוברר הדבר למפרע'.

ג

• גברא וחפצא - גברא או חפצא היא חקירה על דין הלכתי המוטל על אדם בנוגע לחפץ מסוים, האם הדין נובע מחיוב שעל האדם ("גַּבְרָא" בארמית), או שהחיוב הדיני הוא על החפץ ("חֶפְצָא" בארמית).
• גדר (ביטוי הלכתי) - גֶּדֶר הוא ביטוי ישיבתי והלכתי משובש לגָּדֵר, שפירושו: הגדרת מושג של עניין מסוים, בדרך כלל מושג תלמודי או הלכתי.
• גוד או איגוד - שותף שרוצה לפרק את השותפות; במידה ואין אפשרות הלכתית אחרת, הוא יכול להציב בפני שותפו שתי אפשרויות: או שירכוש הוא את חלקו של השותף התובע את הפירוק, או לחילופין השותף התובע ירכוש את חלקו של השני.
• גזרה שווה - בדיון התלמודי ובהלכה, גזרה שווה היא אחת משלש עשרה המידות שהתורה נדרשת בהן לשם פרשנות התורה והסקת הלכות. השיטה משמשת ללימוד הלכה בעניין אחד מעניין אחר, על יסוד מילים שוות-זהות או מילים דומות המצויות בתורה בשני העניינים. בשונה מהמידות האחרות, בגזרה שווה אין התבססות רק על הסברה וההגיון אלא גם על דמיון מילולי, אך לא כל דמיון מילולי נידון כגזרה שווה אלא צריך מסורת כדי ללמוד מהדמיון.
• גזרת הכתוב - מונח המתאר הלכה או דין מהתורה, שאין מאחריו היגיון ברור (ולעיתים הוא נראה אף כמנוגד לו), ותוקפו מבוסס אך ורק על ציווי מפורש במקרא. מונח זה מהווה ביטוי לעקרון יסודי בתפיסה היהודית-אורתודוקסית, לפיו ציוויים מקראיים מחייבים באופן אפריורי, בין אם הם מובנים להגיון האנושי ובין אם לא, ואף אם הם עומדים בניגוד להיגיון האנושי.

ד

• דברים שבלב אינם דברים - כאשר אדם אומר דבר מסוים, ולאחר מכן מסתייג בטענה שפיו וליבו לא היו שווים, אין טענתו מתקבלת.
• דברים שבליבו ובלב כל אדם - על אף האמור לעיל, אם דברים אלו, חושב אותם כל אדם באותה סיטואציה, טענתו קבילה.
• דבר דעביד לטעמא - (דבר העשוי לטעם) הוא שם לקטגוריה הלכתית מתוך הדברים שאינם בטלים הכוללת מאכלים שביכולת טעמם להיות מורגש גם כאשר יש בתערובת כמות מאכל היתר הגדולה ביותר מפי שישים מכמות המאכל האסור. כאשר מאכלים כגון אלו אסורים מצד עצמם, לא חל עליהם כלל ביטול ברוב מפני שהם ניכרים על ידי נתינת טעם.
• דבר שאינו מסוים - דבר שאין לו שום הגדרה ברורה כגון כמות או סימן מיוחד.
• דבר שיש לו מתירין - כלל בהלכות תערובות לפיו דבר שעתיד להיות מותר אינו בטל אפילו כאשר בשיעור גדול מאד של היתר מעורבת כמות קטנה של איסור. נוסף על כך יש להחמיר בספק דבר שיש לו מתירין ולהמתין עד שיגיע ההיתר.
• דברי קבלה - פסוקים שנכתבו בנביאים או בכתובים אינם נקראים "דבר תורה", אלא "דברי קבלה", וגדרם הוא בין דין דאורייתא לדין דרבנן; הם אינם כתוקף של דיני התורה, אך הם יותר חמורים מדינים דרבנן. לגבי מקרים מסוימים ש"החמירו חכמים בדבריהם יותר מדברי תורה", דברי קבלה קלים יותר ממצוות דרבנן, שבהם לא החמירו יותר מדין התורה.
• דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן - כלל המובא בגמרא לגבי המידה "גזירה שווה", שאין למדים מהאמור בנביאים או כתובים לאמור בתורה.
• דורשי חמורות - תנאים אשר היו בעלי דרשות מסוג מסוים. ישנם שפירשו שהם דרשו דברים סבוכים וסתומים הכתובים בתורה. אחרים הצביעו על כך שכל דרשותיהם מתייחסות למידה כנגד מידה.
• דורשי רשומות - רש"י כותב במקום אחד: "דורשי רשומות - קשרים וסתומים הכלולים בתורה". בהמשך דבריו כותב רש"י שהמונח דורשי רשומות בעל משמעות זהה למושג דורשי חמורות. במקום אחר כותב רש"י: "דורשי פסוקים כדכתיב: "את הרשום בכתב אמת""
• דין פרוטה כדין מאה - כאשר מופיע דין תורה בפני הדיין, לא יתן קדימות לדיון על סכום כסף משמעותי, על פני דיון על סכום מזערי.

ה

• הרהור כדיבור / לאו כדיבור - (מחשבה כדיבור או לא כדיבור) דין זה נתון במחלוקת, האם בשעה שאם חושב מילים מסוימות, נחשב הדבר כאילו אמר אותם.
• הואיל ואתעביד ביה מצוה חדא ליעביד ביה מצוה אחריתי - (הואיל ונעשתה בו מצוה אחת תעשה בו מצוה נוספת) - לעיתים נקרא בקיצור הואיל ואיתעביד, הוא כלל הלכתי שמשמעו שיש העדפה שאדם יקיים מצוה בחפץ שכבר נעשתה בו מצוה אחת.
• הודאת בעל דין - כלל בדיני ממונות, לפיו דברי אדם הנאמרים לחובתו בענייני ממון נאמנים יותר מכל דבר אחר.
• המוציא מחברו עליו הראיה - כלל הקובע כי על התובע דבר שהוא בחזקת הנתבע - מוטל עליו נטל ההוכחה, ואם לא יוכיח, יישאר הדבר שתבע ברשות המחזיק בו.
• הפה שאסר הוא הפה שהתיר - טענה משפטית שאדם נאמן לבטל דין שנוצר על ידי טענתו. חלק מהראשונים סוברים שזהו סוג מיוחד של טענת המיגו: מיגו דאי בעי שתיק (מתוך שאם רוצה שותק): מאמינים ומקבלים את טענתו של אדם, משום שיכול היה לשתוק.
• הפסד מרובה - מונח הלכתי המשמש למצב שבו לוּ יאסור המורה בשאלה שלפניו, ייגרם לשואל הפסד ממוני גדול מחמת הפסיקה לאיסור. לעִתים במקום ששייך מצב זה, מורים להקל כפי הדין מעיקרו

ז

• זה נהנה וזה לא חסר - ביטוי המתאר מצב שבו אדם המוותר לזולתו אינו מפסיד דבר, אך בכך מאפשר לו ליהנות מתועלת הוויתור. הביטוי מתבסס על הסוגיה שבה נקבע כי "זה נהנה וזה לא חסר - פטור". משמעות הכלל היא שבית דין יכול לכפות על אדם לוותר על תביעתו הכספית במקרה שלא נגרם נזק לתובע. הכלל רלוונטי אך ורק לאחר מעשה, ואם התובע במפורש סירב לוותר לפני התקרית כלל זה לא מספק הגנה לנתבע.

ח

• חומרא דאתי לידי קולא - (חומרה המביאה לידי הקלה) הוא ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי שמשמעותו היא שהקפדה מוגברת בנושא אחד מביאה לידי הקפדה פחותה בנושא אחר. השימוש בביטוי מגיע על מנת להטיל קושיא על העמדה המחמירה.
• חומרא וקולא - הם שני כיוונים קוטביים בפסיקת הלכה ובמנהגים, כאשר חומרא היא פסיקה שלרוב אוסרת ומחייבת ואילו קולא היא פסיקה שלרוב מתירה ופוטרת. להגדרות אלו חשיבות הלכתית, המתבטאת, בין השאר, בקביעה ההלכתית כי "ספק דאורייתא לחומרא" ו"ספק דרבנן לקולא".
• חוץ לארץ - הוא מונח תלמודי-הלכתי, כלפי כל הארצות מחוץ לארץ ישראל. בימינו המונח משמש כביטוי בחיי היומיום, בדרך כלל ראשי תיבות, חו"ל.
• חלות
• חתיכה נעשית נבלה - (מכונה בקיצור בראשי תיבות חנ"נ) הוא מושג שעיקרו בהלכות בשר וחלב, ומשמעו שחתיכת אוכל כשר שהתערב בו אוכל אסור, אף אם התערב בחלק קטן ממנו, נאסר כולו (=נעשה "נבלה"). כלומר, חתיכת ההיתר נחשבת על פי ההלכה כאילו הייתה בעצמה דבר איסור, ולא רק כאילו התערב בה טעם איסור.

ט

• טעם כעיקר - (טע"כ או טכ"ע) הוא כלל הלכתי מהלכות איסור והיתר הקובע שכאשר מעורבים איסור תורה והיתר, ומבחינה הלכתית נשאר רק הטעם של האיסור (ללא ממשותו), הטעם אסור כמו עיקר התבשיל. נחלקו האם תוקף האיסור מהתורה או מדברי חכמים.
• טענינן ליה - כלל זה נאמר בדרך כלל ליורש או לקונה, שישנם טענות משפטיות העומדים לזכותו, אלא מכיוון שהוא ירש או רכש את הנכס מאדם אחר, הוא אינו מודע לזכויות הטענה העומדים לו, ולכן בית דין במקרים מסוימים יטען אותם עבורו.

י

• יהא מונח עד שיבוא אליהו - עמדה הלכתית בדיני ממונות, לפיה כשנושא הדיון אינו בר הכרעה, אין לתיתו לאף אחד מהצדדים כל עוד אין ראיות נוספות, אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו. כלומר, יש לשמר את המצב הקיים, ולהפקיד את החפץ הנתון לויכוח בידי בית הדין, עד זמן התבררות הספקות על ידי אליהו הנביא, שעל פי המסורת היהודית יבשר את ביאת המשיח: "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא" (ספר מלאכי, פרק ג', פסוק כ"ב).

כ

• כל דאלים גבר - (כל דְּאַלִּים גָּבַר - כל החזק - גובר) הוא ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי מסכת בבא בתרא, ביחס למקרים שבהם אין כל דרך לבית הדין לברר את האמת, ופירושו: האלים שבידיו הכוח - זוכה. בימינו השימוש הרווח בביטוי בא לתאר חברה אלימה, שבה ההכרעה נעשית על-פי שיקולי כוח בלבד, תוך התעלמות מערכי מוסר וצדק.
• כל קבוע כמחצה על מחצה דמי - הוא עקרון הלכתי בדיני ספקות, המסייג במקרים מסוימים את העקרון הרגיל בהלכה לפיו הולכים אחרי הרוב. תרגומו המילולי הוא: כל קבוע - אובייקט שמקומו קבוע ונוצר ספק אודותיו או אודות אובייקט שיצא ממנו, כאשר שורש השאלה נעוץ באובייקט הקבוע ולא באובייקט שאינו קבוע, כמחצה על מחצה דמי, יש להחשיב אותו הלכתית כאילו הוא היה מחצית מהאובייקטיבים האחרים המוטלים עמו בספק, אף על פי שפיזית האובייקט הוא מועט ולפי הכללים הרגילים היה חל בו ביטול ברוב.
• כלל ופרט או ריבוי ומיעוט - מחלוקת תלמודית האם מגדירים את הריבויים והמיעוטים שבמקרא כ"כלל ופרט" או כ"ריבוי ומיעוט". מקובל לייחס את עיקרי השיטות לרבי עקיבא ורבי ישמעאל שנחלקו בכך בהרבה מקומות, אף שתנאים רבים הקודמים להם כבר נחלקו בכך.
• כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד - אי עביד לא מהני (תרגום: כל דבר שהתורה אמרה לא תעשה, אם עשה אינו מועיל) הוא כלל הלכתי לפיו מעשה שנעשה בעבירה אינו תקף. לדוגמה, אסור לתרום ממין על שאינו מינו, ולכן העושה כן אין תרומתו תרומה. כלל זה נכון רק לדעת רבא, אביי חולק על כלל זה וסובר ש"מהני" – כלומר המעשה תקף, במקרים מסויימים מודה רבא לאביי. להלכה נפסק כרבא ש"לא מהני".
• כמין ימא לטיגני - (כמו מהים לטיגון), הוא ביטוי שמקורו בתלמוד הבבלי מסכת קידושין, על מי שמצטט אמרה מבית המדרש, שניתן לסמוך על רמת הדייקנות שלה, כיון שהיא נאמרה מיד ביציאתן מפתח בית המדרש, באותה מהירות שדגים את הדג מהים, ומיד שמים אותה לטיגון על המחבת הנמצאת כבר על האש

ל

• לא פְּלוּג רַבָּנָן - (לא חילקו חכמים) היא כלל הלכתי, לפיו גזירות חז"ל תקפות אף במקרים בהם לא שייך טעם הגזירה.
• לכתחילה ובדיעבד - הם מונחים הלכתיים המתארים שתי התייחסויות משתי זוויות ראייה שונות; שלפני מעשה ושלאחר מעשה. ישנה צורה בה צריך להתנהג (לכתחילה), אך לאחר מעשה (בדיעבד), אם ההתנהגות לא הייתה בהתאם להלכה, ישנם מצבים בהם יצא ידי חובה, וישנם מקרים שלא יצא בהם ידי חובתו - מקרה כזה מכונה: "מעכב".
• לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה - כלל חינוכי תורני שנועד להדריך את המלמד להשתמש בלימוד במשפטים ומונחים המנוסחים בקצרה, ברורים וקולעים, משום שבדרך הקצרה קל יותר לתלמיד לזכור את החומר הנלמד וכך תלמודו מתקיים בידו, לעומת זאת, אם יאמר את הדברים באריכות, התלמיד עלול להתבלבל.

מ

• מיגו - (מתוך) מתוך שאני אומר דבר מסוים, אומר דבר אחר. למונח זה שתי משמעויות עיקריות: הראשונה בדיני נזיקין נאמן אדם בטענה מסוימת מכיון שיכול היה לטעון טענה טובה יותר. השנייה בדינים כלליים כמו "מיגו דהוי דופן לעניין סוכה הוי דופן לעניין שבת"
• מילתא אגב אורחא - (לימוד כבדרך אגב) מונח המתאר מצב שבו המשנה, אגב דיון בהלכה מסוימת, מלמדת הלכה אחרת, גם אם אין לה קשר לנושא הנידון.
• מעמיד (כשרות) - דין בהלכות כשרות שמקורו בגזרת חכמים הקובע שכאשר דבר איסור שנתערב בהיתר גורם למאכל לשנות את צורתו או את מהותו, האיסור אינו בטל ולכן מאכל ההיתר נאסר.
• מצוה בו יותר מבשלוחו - כלל הלכתי שמשמעו שיש העדפה שאדם יקיים את המצוה בעצמו (למרות הכלל 'שלוחו של אדם כמותו' שמשמעו שאין הבדל אם האדם עושה את המצוה בעצמו או על ידי שליח). הטעם בדבר זה הוא מפני שהאדם מקדש את גופו כשעוסק בגופו במצוות^{[דרוש מקור]} ואז הוא מקבל יותר שכר , וכן משום הכלל ש"לפום צערא אגרא" - לפי גודל הצער והטרחה כך גודל השכר.
• מצוה הבאה בעבירה - מונח תלמודי המתייחס לקיום מעשה מצוה המבוסס על עבירה או גורר בהכרח לעבירה. הפסיקה ההלכתית קובעת שקיום של מעשה כזה אינו נחשב למצוה, ואין לעשותו, וכלשונו של הרמב"ם: "מצוה הבאה בעבירה - אינה מצוה". במקרה כזה לא מיישמים את הכלל של עשה דוחה לא תעשה, שבו מדובר על מקרה שבו המצוה והעבירה אינם מחוברים ביניהם בקשר אינטגרלי באותו חפץ.
• מקרא שאין לו הכרע - הוא כינוי בלשון חז"ל לפסוקים במקרא, שלא ניתן לקבוע בהם את הפיסוק, וממילא גם את הפירוש המדויק.
• משומד לדבר אחד - (בעקבות הצנזורה הנוצרית נקרא גם מומר לדבר אחד) הוא מונח הלכתי תלמודי, המתאר יהודי אשר הוחזק כמשומד, למצוה מסוימת. על - אף שהוא מקיים את כל שאר מצוות התורה, הוא נחשב - למסקנת הגמרא - כמשומד לכל התורה כולה.
• משטה אני בך - אדם התובע את חבירו תביעה כספית, אף אם יעידו שני עדים שהנתבע הודה בכך, הוא אינו חייב לשלם, כי הוא יכול לטעון "משטה אני בך", כלומר הודתי על כך כדי לשטות בך, וכדי שלא תטריד אותי.

נ

• נותן טעם - מושג בהלכות איסור והיתר. נותן טעם הוא: מאכל אחד ש"נתן טעם" (כלומר שטעמו מורגש) במאכל אחר בעל דין הלכתי שונה (בדרך כלל איסור התערב בהיתר).
  נתינת טעם מתבצעת בדרך כלל על ידי עירוב ובישול שני המאכלים, אך תיתכן אף באופנים אחרים כפי שיבואר להלן.
• נפקא מינה - מונח למדני שגור בתלמוד שמשמעותו היא הפקת השלכה מעשית מדיון רעיוני. פעמים רבות במהלך דיון הלכתי נשאלת השאלה "לְמַאי נַפְקָא מִנַּהּ?" - "לְמה נפיק מזאת?", או במילים אחרות, "מהי ההשלכה המעשית?". הביטוי חדר לשפה העברית היום-יומית, ובהטיותיו השונות הפך לשגור בתחומים שונים.
• נזקקין לתובע תחילה - כאשר מופיעים שני אנשים לויכוח ממוני, בדרך כלל ישמעו תחילה את דברי התובע, ואחר כך את דברי הנתבע.

ס

• סדנא דארעא חד הוא - משמעותה בתלמוד היא, שאדם הקונה קרקעות ממוכר אחד בשני מקומות שונים, אקט הקניין שהוא עושה באחד מהם, מקנה לו גם את השני, מכיוון שקרקעות כל העולם מחוברות. מונח זה הפך לביטוי, ש'התנהגות בני האדם אחד הם בכל מקום'.
• סיטומתא - ("חותמת") הוא הכינוי התלמודי למנהג הסוחרים לקנות סחורה בדרך מסוימת.
  "קניין סיטומתא" הוא קניין שתוקפו נובע מעצם העובדה שנהגו במקום מסוים לבצע קניין באמצעותו, והוא מעבר לקניינים הידועים שנקבעו בתורה או בחז"ל, כגון קניין חצר, קניין הגבהה וקניין משיכה. קיימת תפיסה הרואה בקניין זה את הבסיס הקנייני-הלכתי לביצוע רכישה באמצעות רשת האינטרנט, לפיה הקלקה על לחצן התשלום, נחשבת כמעשה קניין, מדין סיטומתא, מאחר שנהגו לבצע קניין באמצעי זה.
• ספק ספיקא - מושג הלכתי המבטא מקרה שיש לנו לגביו שני ספקות הלכתיים, מושג זה נדון בעיקר במקרים בהם ייתכן לעבור על איסורי תורה, שאף שבספק דאורייתא צריך להחמיר, במקרה זה שיש שתי ספיקות, ובכל ספק יש צד להקל, הדין להקל.
• סתמא דגמרא - (בעברית: סתם תלמוד או הסתם של התלמוד) הוא מושג בתלמוד המתאר טקסט שמשמש להבאת פירוש, תירוץ, קושיה, הערה לדברי חכם או פסיקה במהלך הלימוד, ללא הזכרת שם אומרו.

ע

• עבירה לשמה - מונח תלמודי, הקובע שעבירה שנעשתה ממניעים ולמטרה טובה, היא חשובה כמו מצוה שנעשתה מתוך מניעים זרים. בתלמוד נאמר על כך "גדולה עבירה לשמה כמצוה שלא לשמה".

פ

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

ק

• קיום שטרות - שמה של תקנת חכמים מתקופת המשנה, לפיה לא ניתן לסמוך על שטר רק על סמך העובדה שהוא חתום בידי שני הצדדים ושני עדים, אלא צריך שהעדים או הלווה יעידו כי השטר אכן אמיתי.
• קם דינא - פסק הלכתי מחודש של רבי אבא, הקובע כלל מחודש במשפט העברי, ולפיו המשפט העברי מכריע דיני ספקות באופן ודאי, כלומר גם במקרה של ספק בהלכה, לאחר פסיקת ההלכה על פי כללי המשפט העברי, לא ניתן לחזור ולתבוע את סכום הכסף שכבר נפסק אודותיו במשפט, מפני שהמשפט עצמו מכריע את דינו של הכסף (ולא רק מספק).
• קפילא - כינוי בהלכה לגוי הטועם תבשיל שנתערב בו איסור ויש חשש שנתן בו טעם. בטעימה זו הוא נדרש להחליט האם טעם האיסור אכן נרגש בהיתר. לדוגמה: אם חתיכת שומן חזיר נפלה לתוך סיר המכיל מרק ירקות והתבשלה עמו, ואין ידוע האם מורגש טעמה של החתיכה בכל התבשיל, או שמא טעמה התבטל ברוב, יש לתת לגוי, שמותר לו לאכול בשר חזיר, לטעום מן התבשיל, ושואלים אותו האם הוא מרגיש בו טעם חזיר.

ר

• רובא דאיתא קמן - (רוב שישנו לפנינו) מצב בו הרוב הוא ברור וניתן לספירה במקרה הנוכחי.
• רובא דליתא קמן - (רוב שאינו לפנינו) מצב בו אנו מניחים שיש רוב, אך לא ניתן לאמת זאת במקרה הנוכחי, כגון "רוב בהמות אינן טריפה".
• רובו ככולו - כלל הלכתי הקובע כי במצבים בהם דרוש שיעור מסוים לגבי דינים מסוימים, ניתן להסתפק ברוב השיעור ולא צריכים להקפיד על כל השיעור הנצרך.

ש

• שודא דדייני - הכרעה בהלכה, הנעשית במקום שממון מסוים מוטל בספק, ולא ניתן לברר של מי הוא, וככל הנראה גם לא יהיה ניתן לברר עוד של מי הוא, ובמקרה זה פוסקים הדיינים כפי ראות עיניהם, ולא על פי כללים הלכתיים.
• שַוְויֵהּ אַנַפְשֵיהּ חֲתִּיכָה דְאִיסוּרָא - (עשאו על עצמו חתיכה של איסור) הוא מונח המבטא סיטואציה בה אדם מחיל איסור אובייקטיבי - לכאורה - אך שבפועל חל רק כלפי עצמו, בעקבות טענה חסרת ראיות אותה טען לזכותו בבית-דין.
• שונה הלכות - מושג תלמודי המתאר תלמיד חכם שבקיא במשניות ובברייתות (כלומר בדיני ההלכות) אך לא בתלמוד (כלומר בסברה העומדת מאחוריהן).
• שימוש חכמים - ביטוי המציין מעין חניכה בלימוד תורה ונמנה בפרק קניין תורה בין ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם. כיום נהוג לעשות "שימוש" לפני קבלת היתר הוראה.
• שִׁיתִין נִשְׁמִין - או שִׁיתִין נִשְׁמֵי (שישים נשימות) הוא שיעור זמן הלכתי למדידת שינה. ישנן דעות שונות בספרות ההלכה לגבי אורכו של השיעור, וההכרעה המקובלת היא שהוא מעט יותר מחצי שעה.
• שניים אוחזין - סוגיה נודעת בתלמוד ובהלכה, העוסקת בחלוקת רכוש מטלטל ששני צדדים טוענים לבעלות עליו ללא הוכחות ממשיות לאף אחד מהצדדים.
• שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין - כאשר התורה - בשני מקומות שונים - נותנת מקום לדרוש את אותו הדין, הכלל אומר שהדין הנלמד נאמר בשני מקומות אלה בלבד, ולא בשאר דיני התורה.
• שעבודא דרבי נתן - כינוי תלמודי והלכתי להסדר גביית חוב. מדובר במקרה שראובן חייב כסף לשמעון, ושמעון חייב ללוי. החידוש הוא יצירת זיקה ממונית בין ראובן ללוי, ונחלקו הראשונים בהגדרתה של זיקה זו.
• שפתיים ישק משיב דברים נכוחים - פסוק המשמש כדברי שבח לאדם שאמר דברים טובים אמתיים וישרים (בעיקר בדברי תורה). שבח זה הוזכר פעם אחת בתלמוד בבלי מפי רבי יוסי על רבי שמעון בר יוחאי ובספרי שו"ת משתמשים בו רבות. כיום פסוק זה שגור בפי רבנים ספרדים, ובקצרה אומרים שפתיים ישק.

ת

• תפסת מרובה לא תפסת - כשדבר מסוים הוא קטן יותר אך בטוח, אנו מעדיפים אותו על פני דבר גדול שייתכן ולא כולו נכון, על משקל בכלל מאתיים - מנה
• תחילתו בפשיעה וסופו באונס - אדם שמוטלת עליו אחריות שמירה (לדוגמה: שומר) שפשע ולא נזהר מספיק בהתאם לרמת האחריות, אלא שבסוף בעקבות פשיעתו אירע נזק אחר שאינו באשמתו כלל.

חזקות

• חזקה - תיאור מצב בו התלמוד מניח הנחה מסוימת, ונותן לה תוקף דיני - דומה ל"אנן סהדי" אך בעל תוקף פחוּת ממנו, שכן "חזקה במקום עדים לא אמרינן" (במקום שיש עדים נגד החזקה, אין תוקף לחזקה).

סוגי חזקות:

• • חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו- כאשר אדם חייב לחבירו כסף, אינו מעיז פניו לומר שאינו חייב כלום, אלא, אם נמנע מלשלם את חובו, מודה במקצת הטענה וכופר בחלקה.
  • חזקה אין אדם תובע אלא אם כן יש לו- משביעים את הנתבע שבועת היסת, למרות שאין לתובע כל ראיה מטעם החזקה, שאין אדם תובע כסף ממי שלא חייב לו כלל.
  • חזקה מה שתחת יד אדם - שלו-
  • חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה- נאמן אדם לטעון טענת פתח פתוח מצאתי כדי להימנע מחיוב תשלום כתובה, מכיון שאינו טורח בהוצאות הכנת סעודת החתונה לשווא.
• כל קבוע כמחצה על מחצה - כל דבר שנמצא במקום כלשהו, ומתעורר ספק מה הוא, הרי שאין חשיבות לעובדה שהוא מיעוט או רוב, כיון שנדון אותו כאילו הם שווים.
• כל דפריש מרובא פריש - (כל דבר שפרש, פרש מהרוב) דבר שנמצא במקום כלשהו, ומתעורר ספק מהיכן הוא, אנו דנים שהגיע מהרוב.
• אזלינן בתר רובא (הולכים אחרי הרוב) - בהינתן מצב בו יש רוב מדבר אחד (לדוגמה: היתר) ומיעוט מדבר אחר (לדוגמה:איסור) נתייחס למכלול כאילו כולו מהרוב (במקרה זה: היתר). דין זה נתון לשינויים, משום שלא בכל מצב הרוב הוא זה שקובע.

אישים בתלמוד

ברחבי התלמוד מובאים אלפי אזכורים של מאות אישים, תנאים ואמוראים. התלמוד מייחס חשיבות רבה לידיעה מי בעל המימרא, בין השאר גם בשל העובדה שהדבר משליך על קביעת ההלכה בשל כללי הפסיקה.

אמורא בבלי מובא בתואר "רב", תנא או אמורא בן ארץ ישראל מוזכר בתואר "רבי", הסיבה לכך היא, שהתואר "רבי" שמור רק למי שקיבל סמיכה, והסמיכה קיימת רק בארץ ישראל.

לקריאה נוספת

• עדין אבן ישראל, מדריך לתלמוד, הוצאת כתר, ירושלים, 1984.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.