תנועת החסידות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף חסידי)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח "חסיד" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו חסיד (פירושונים).
Disambig RTL.svg המונח "חסידות" מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו חסידות (פירושונים).
Gnome-colors-edit-find-replace.svg יש לשכתב ערך זה. הסיבה לכך היא: הערך נכתב מתוך נקודת מבט חילונית.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
המגיד מקוז'ניץ, מגדולי מפיצי החסידות בפולין גופא.

החסידות היא תנועה רוחנית-חברתית בעם ישראל שהתעוררה בשנות ה'ת"ק. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב. תלמידו, המגיד ממזריטש, הרחיב את רעיונותיה, ובאמצעות תלמידיו גם הפיץ אותה לרחבי מזרח אירופה והפך אותה לתנועה גדולה. הגותה של החסידות, מתאפיינת בשאיפה לדבקות בה', עבודת ה' בשמחה, אהבת ישראל והקישור אל הצדיק. בדורות המאוחרים יותר מתאפיינת החסידות גם בגיבוש חצרות חסידיות ספציפיות סביב שושלות של אדמו"רים.

היסטוריה

רקע היסטורי

הסיבות להצלחת תלמידיהם של ממשיכי הבעש"ט והמגיד ממזריטש ולקליטת דרכם בעם ישראל אינם ברורים כל צרכן בדרכי המחקר.[1]

הנסיבות לצמיחתה והתפשטותה של התנועה החדשה – זאת מלבד עצם החידוש המהפכני שבדרכה, שהציעה ולו לפשוט מבין תומכיה התעלות רוחנית וקשר עם הבורא גם בהיבטים הגשמיים והרגילים של החיים, באמצעות הכרת אחדות השם שאורו נמצא בכל מקום, מצב, מחשבה, רגש, דבור ומעשה[2], וכן באמצעות דבקות בצדיק – נתלו במספר גורמים. במאה החמישית לאלף השישי הלכה והתפשטה חכמת הקבלה, מה שהיה בעבר נחלת מובחרים מעטים הפך לגלוי לעין כל. החלטת הבעש"ט ואנשיו לחדול מלפעול כמעגל מקובלים נסתרים כפי שהיה בעבר ולהפוך את עיסוקם לפומבי, הרגע שחולל את החסידות, הייתה מעין הד לכך.

בנוסף, על אף שערב הופעת החסידות האוטונומיה הקהילתית היתה איתנה יחסית, סמכותה המוסרית של ההנהגה הוותיקה הלכה והתערערה. הפריצים הגויים אדוני הסביבה, התערבו לא פעם בהליכי בחירת הפרנסים והרבנים, עד כדי כך שנושאי משרות אלה נתפשו לעיתים קרובות כעושי-דברם ותו לאו. יחס שלילי זה הקשה על הקהל לראותם כנטולי פניות בהיבטים של חיי הציבור שנדרשו להכריע בהם, בעיקר הסדרת נושא החכירות – רכישת זכיונות על מכירת יי"ש, טבק ועוד שהיו אבן הפינה של החיים הכלכליים בקרב היהודים לצד מסחר – ומניעת תחרות שוחקת כנגד התושבים הוותיקים מצד מהגרים חדשים. הצדיקים, שכוננו הנהגה חוץ-ממסדית, יכלו להופיע כבוררים הוגנים בסוגיות אלה[3].

אופי ההנהגה היה המפתח להצלחתה של החסידות: מצד אחד בקרב בני התורה ועובדי השם; גדולי תורה רבים היו ראשי החסידות, ביניהם היו מפורסמים המגיד ממעזריטש שהיה מפורסם במיוחד כגדול בתורה[4] ותלמידיו הגדולים - כמו רבי שמעלקא מניקלשבורג, רבי פנחס הורוביץ בעל ההפלאה[5], רבי אלימלך מליז'נסק[6], רבי לוי יצחק מברדיטשוב, רבי יצחק אייזיק כ"ץ, רבי עוזיאל מייזליש, רבי דוד מסטפין ורבי שניאור זלמן מלאדי, שהיו ידועים מאוד בגדלותם בתורה, שהתפרסמה בעקבות המקום המרכזי שהקדישו ללימוד התורה בעיון ולשם שמים כערך מרכזי ומפתח לעבודת השם[6], הישיבות הגדולות שאותם הקימו[7], וכהונת חלקם כרבני עיירות[8], הספרים שחיברו בעיון התורה[9], גרמה להצלחתה העיקרית בראשית דרכה שהתמקדה בחוגי בני תורה[4][10], ולהגנה חלקית מפני רודפיה.

מצד שני העובדה שתנועת החסידות פונה לכל אדם באשר הוא, וקובעת כי כל אדם יכול וזכאי להתקרב לקדוש ברוך הוא מבלי קשר למעמדו התורני או החברתי, והדגש על הדביקות בקיום התורה והמצוות ולא על חריפות ההבנה והיקף הידיעות שקשורים בכשרונות, גרמה לכך שהיא כבשה את לבבות ההמון וגרמה למהפך אדיר שנמשך עד ימינו.

אף השקעתם בעידוד החיבור בין האדם לה' באמצעות התפילה[11], משכה אחריהם לבבות רבים של עובדי השם שחפצו להתקרב לעבודת התפילה[12]. כבר בה'תק"ס, שלטה החסידות בכל המרחב למעט ליטא.

הבעש"ט

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבעש"ט
ההרים בסמוך לקוסוב.

מעט ידוע בוודאות על רבי ישראל בן אליעזר, הבעש"ט, אבי החסידות. הוא נולד ככל הנראה מדרום לנהר הפרוט, בספר הצפוני של נסיכות מולדובה, בשנת ה'תנ"ח. הוא סבב בדרום-מערב אוקראינה של היום ורכש מוניטין כ"בעל שם", כינוי למקובלים שעסקו בלימוד יחודי שמות הקדושים ולעיתים גם בלחשים והשבעות קבליות. אף שלא היה משמש כרב, גדולתו בתורה היתה בולטת[13]. בשבחי הבעל שם טוב מסופר כי בעודו ילד הכיר בסגולותיו "רבי אדם בעל שם טוב", שהיה נצר לשושלת ארוכה של צדיקים נסתרים שהעבירו זה לזה מדור לדור סודות התורה, לאחר שקיבל הוראת חלום משמים להעביר את הכתבים שברשותו - ל"רבי ישראל בן אליעזר מעיר אקופ" שהיה אז בן 14[14], וכך עשה. הוא התבודד עשר שנים בהרי הקרפטים, בין קיטוב לקוסוב, ושם התגלה אליו הנביא אחיה השילוני ולימד אותו עוד נסתרות. בגיל שלושים ושש ניתנה לו הרשות משמים להתגלות וללמד את תורתו ודרכו המיוחדת.

בשנות ה'ת"ק מתועד שהתיישב במז'יבוז' שבפודוליה, הקים לעצמו מעגל של תלמידים ושמו יצא בכל החבל ומעבר. ברשומות מן הזמן שהיה עשיר ומפורסם מאוד. הבעש"ט הדגיש כמה יסודות בקבלה ובמידת-מה גיבש משנה ייחודית משלו. בין היתר, הרבה לעסוק בנוכחות ה' בכל הבריאה ואחדותו המוחלטת שלאמיתו של דבר לא קיים כל מציאות מבלעדה, והוא הסביר שבשל כך, גם מעשים גשמיים פשוטים כמו אכילה יכולים להיטען במשמעות רוחנית ולאפשר השגת דביקות בה'. הוא נודע במיוחד בתפילותיו ההתלהבותיות והארוכות ובהקפדתו על כוונת הלב. הוא תיאר את האותיות ככלים הנוצרים לאגירת האור מהעולמות העליונים, ובהתאם לכך הדריך את תלמידיו להתקשר אל האותיות עצמם. בנוסף, הוא הורה להתקשר גם על האותיות כפי שהם מתייחדים יחד למילים שלימים, על ידי שהאדם המדבר את תיבות התפילה יזדהה נפשית עם החיבור שנעשה - באמצעות הגיית המילה בכוונה שלימה - בין האותיות כלומר בין הכוח הרוחני שלהם, דבר הגורם ל"יחוד" כלומר לגילוי אור רוחני כולל של המילה כפי שהיא כמציאות רוחנית מושלמת שבה נכללים האותיות יחדיו, דבר המוגדר בדבריו כעבודה נשגבה[15]. כחלק מהדרכתו לעבודת ה' פנימית, הוא החשיב מאד את השמחה וההתלהבות בעבודת ה' וההתעלות הרוחנית ודחה את הסגפנות והפרישות שרווחו אז בקרב מקובלים ומבקשי דרגה גבוהה יותר, במידה ואלו מלווים בעצבות ומרה שחורה כפי שלפעמים מצוי[16]. אחד התלמידים שנמשכו אליו עקב כך היה רבי דב בער ממעזריטש, שנפעם ממדריגותיו הנעלות והעמוקות בלימוד תורת הקבלה. הבעש"ט הניח את היסודות לתורת ולתנועת החסידות ופיתח דרך שתציע להמונים מסלול פשוט ונגיש יותר לקרבת ה'. למרות זאת, הוא נותר כל ימיו מנהיגו של חוג מצומצם של תלמידים מורמים מעם ומעולם לא הפיץ את משנתו בציבור הרחב. [17]

התבססות

עם פטירת הבעש"ט, קיבלו על עצמם רוב תלמידיו את הנהגתו של בנו, רבי צבי, אולם לאחר שנה העביר את ההנהגה לרבי דב בער, המגיד ממעזריטש, עקב הוראה מאביו שהתגלה אליו לאחר פטירתו[18]. עם זאת, רבי יעקב יוסף מפולנאה ומעט אחרים בחרו לפעול לבד. מחצרו בווהלין פנה המגיד לשכלל ולהרחיב את הרעיונות הבסיסיים שפיתח מורו, כשהוא ומעגל תלמידיו בונים תורה שלמה ומקפת, תהליך שהמגיד החל בו והורחב על ידי ממשיכיו. הבעש"ט וסובביו השתמשו במושג "חסיד" במובנו הישן, של אדם ירא שמים לפנים משורת הדין; בהמשך נוצרה הבחנה ברורה בין משמעות זו לדרך החסידות שיצאה ממעזריטש, ושההולכים בה כונו בשעתו "חסידים חדשים" כדי להבדילם[19].

משנתם של המגיד ורעיו כללה היבטים רבים. חשיבות התפילה והכוונה בה הודגשו כל כך עד שחלק מאנשיהם איחרו את זמנה מעבר לזמן תפילה כדי להתכונן ולכוון. דברי הבעש"ט על הצורך להעלות מחשבות טמאות לשורשן במקום להיאבק בהן שוכללו לעיקר שלם על ידי יורשו, שתיאר את ההתמרה של מחשבות ורגשות רעים לטובים כתהליך פנימי שלם, מעין מקבילה בתוך האדם של הספירות האלוקיות. במשנת תלמידיו הוזכר בהרחבה גם רעיון הצדיק החסידי, שהפך לצינור להורדת שפע להמוני מאמיניו ולהעלאת תפילותיהם ובקשותיהם, וכסמכות מוסרית ומדריך רוחני. רעיון זה בשל היותו פשוט וקליט, הוחדר בתודעה כאחד מהיסודות המרכזיים של תורת החסידות, למרות שהוא רק אחד מהרעיונות המשניים תורת החסידות, שנובע כתוצאה מדרישתה של תורת החסידות לדביקות המחשבה בבורא, ולא להסתפק בפן המעשי, דבר שלא ניתן לעשות כראוי ללא התקשרות לצדיק[20].

המגיד ממעזריטש נפטר ב-ה'תקל"ב. כעשרים מתלמידיו הקרובים יצאו, קודם ואחר כך, להפיץ את רעיונותיהם ברחבי מזרח אירופה. רבי אהרן הגדול מקרלין, רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי שניאור זלמן מליאדי פעלו בצפון הרחוק, בליטא; רבי מנחם נחום מצ'רנוביל חצה את הדנייפר והשתקע מצפון-מזרח לקייב; רבי לוי יצחק מברדיצ'ב נסע בתחילה לפינסק ולאחר מכן התיישב בפודוליה,[21] בסמוך למרכז; רבי אלימלך מליז'נסק, אחיו רבי זושא מאניפולי ותלמידם המשותף רבי ישראל הופשטיין ביססו את נוכחות התנועה בפולין גופא; רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב הביא את החסידות לסביבות גליציה; ובווהלין פעל רבי פנחס שפירא מקוריץ. רבי מנחם מנדל מוויטבסק ורבי אברהם הכהן מקליסק הנהיגו את עליית החסידים לארץ ישראל. החסידות החדשה התפשטה במהירות במרחב.

רבי שניאור זלמן מלאדי היה הראשון ליצור חיבור שיטתי של החסידות, בספרו "לקוטי אמרים-תניא". בספר זה, ובהנהגתו בכלל, הוא כיוון לחסידות שכלית יותר, בניגוד לגישה הרגשית יותר ששלטה בחצרות של אחרים מתלמידי המגיד[22].

לאחר פטירת רבי אלימלך בה'תקמ"ז, המשיכו תלמידיו בהפצת החסידות: רבי מנחם מנדל מרימנוב הנהיג את החסידים בגליציה, והחוזה מלובלין ורבי אברהם יהושע השל מאפטא ירשוהו בפולין הקונגרסאית.

בשל ריבוי הדרכים בעבודת השם, שהתפצלו מתוך דרכה של תורת החסידות ונכללו ברעיונות המרכזיים שלה, התפצלה דרכה של תורת החסידות לחצרות רבות. בתחילת שנות ה'ת"ר השתנה אופיה של התנועה, ובמקום דרך מסירת ההנהגה מדור לדור שהיתה עד אז מכל רב לתלמידיו ומהם לתלמידיהם, התפתחה מנהיגות שושלתית מאב לבן, הממשיכה עד היום.

בזמן השואה נטבחו מיליונים מההולכים בדרך החסידות, אך אדמו"רים וחסידים שנמלטו מאימיה ייסדו מחדש קהילות, בעיקר בארץ ישראל ובארצות הברית. למרות ההשכלה והחילון, והמכה הגדולה שקיבלה התנועה בשואה, התנועה ממשיכה לגדול ולהתפתח, והיא מהווה חלק מרכזי בחברה החרדית בישראל, בארה"ב, באירופה ובכל העולם.

ההתנגדות לחסידות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ההתנגדות לחסידות

התלהבותם הרבה בתפילה ואיחור בזמניה, וטענות המתנגדים, לפיהם החסידים מורים לפעמים הלכה בנימוקים קבליים[23]; סיפורים רבים מן הסוג הזה נפוצו בתקופה – כולם הטרידו את הרבנים, ובצירוף התקופה של השבתאות[24], היא העלתה חשדות. כך החלה ההתנגדות לחסידות, שהוביל הגאון מווילנה. במסגרתה הוחרמו ב-ה'תקל"ב החסידות ואנשיה. ב-ה'תקמ"א, במהלך סיבוב עימותים נוסף, נשרפו כתבי ר"י מפולנאה והוטל חרם על החסידים בברודי. המעבר ההדרגתי לתפילה בנוסח האר"י במקום נוסח אשכנז אף הוא סיפק למתנגדים עילה למאבק. סידור ראשון ממין זה במזרח היבשת הודפס ב-ה'תקמ"א בז'ולקבה דווקא בהסכמת חכמי הקלויז בברודי, מוקד חריף של התנגדות, אך הם הדגישו כי אל לאנשים פשוטים להתפלל מתוכו. כבהיבטים אחרים, המלחמה בתנועה החדשה הובלה על ידי "החסידים הישנים", המקובלים המורמים מהעם שקיימו את אורח חייהם בסגירות ובהיעלם מהציבור (ראש וראשון להם היה הגר"א עצמו). חרמות, הלשנות ועימותים קשים התחוללו בכל המרחב, אך התנועה הוסיפה להתפשט ולהתעצם ללא הרף. בשנות ה'תק"ם יצאו לאור שלושת החיבורים הגדולים של החסידות המוקדמת: "תולדות יעקב יוסף" לר"י מפולנאה שנתפרסם ב-ה'תק"ם; "מגיד דבריו ליעקב" שכלל את ליקוטי דבריו של המגיד עצמו ויצא ב-ה'תקמ"א, תשע שנים לאחר מותו; ו"נעם אלימלך" שנתחבר על ידי רבי אלימלך מליז'נסק.

ב-ה'תקנ"ח עוד הביאו המתנגדים למעצר בעל התניא באשמת ריגול, אך פטירת הגר"א שנה קודם שלל מהם את מנהיגם ואת מקור סמכותם העיקרי. ב-ה'תקס"ד אירעה עוד התפתחות חשובה שקיצצה את כנפיהם, כשהצאר אלכסנדר התיר הקמת מנייני תפילה עצמאיים. גם האיסור על חרם ברוסיה ב-ה'תקנ"ה ותקנות אחרות שהחלישו את הקהילות מנעו מאויביה לפעול נגד התנועה בתקיפות.[25] בממלכת הבסבורג, נהנתה החסידות מסובלנות רשמית באופן רציף, כחלק מהמדיניות הקיסרית, וכבר ב-ה'תקמ"ח נאסר על רדיפתה.[26] רבי חיים מוולוז'ין הוביל את המתנגדים לשיטות התגוננות סבילות יותר, כמו הקמת מוסד הישיבה שנועד לחסן את הנוער ולספק לו חלופה רוחנית מושכת לא פחות. הוא נטרל את ניגודיות ואחדות הניגודים הטמונים בקבלה – ואת הפוטנציאל שלהם להשוות את הערך הרוחני של קיום מצוות לכל מעשה שנעשה בכוונה מתאימה וכולי – באמצעות הקביעה שהאדם אינו יכול להתקרב לנקודת המבט האלוקית ולכן מנוע כליל מלתפוש את המציאות באחדותה. אין לו אלא למלא את מה שנמסר לו.

החסידות עצמה יצאה מהמאבק מחוזקת ומגובשת לאין שיעור, עם זהות ברורה.[19]

מחשבת החסידות

הבחנות

ההיסטוריה הארוכה של החסידות, הסיעות הרבות שהופיעו בתוכה ובמיוחד שימושה הרב בדרשנות לסוגיה, בכתב ובעל-פה, עם התייחסות ענפה למקורות מוקדמים יותר, הקשו על חוקריה להציג משנה סדורה המשותפת לכל הזרמים בתוכה. כפי שציין יוסף דן, "כל נסיון כזה נכשל". מאפיינים שנחשבו בעבר ייחודיים לחסידות נתגלו עם הזמן כמקובלים הן בקרב קודמיה והן אצל המתנגדים לה, והדבר נכון עוד יותר ביחס למוטיבים נפוצים המזוהים עמה[27]. קשה גם להפריד בין התנועה למקור השראתה הראשי, קבלת האר"י, ולהכריע מה בהגותה מקורי ומה אינו אלא ניסוח שונה במקצת.

בין המאפיינים המזוהים עם החסידות שנפוצים מאד גם מחוץ לה, נמצא הדגש על השמחה בעבודת הבורא ובחיים. כך גם הכבוד ל"יהודי הפשוט" לעומת האדרת תלמידי החכמים שנפוצו לכאורה בקרב מתנגדיה; מאפיין זה מוזכר בספרות מוסר שקדמה לה במאות שנים. המתח בין החסידות לממסד הרבני השלט באותם ימים, שסמכותו נשענה על גדלות מזויפת של חבריו בתורה, התפוגג במהירות והתנועה הדגישה במהרה את מרכזיות הלימוד הסדור. גם הדימוי הפופולרי של ניגוד בין החסידים הנלהבים והשקועים בקבלה למתנגדיהם ה'יבשים' והרציונליסטים הוא חסר בסיס: האחרונים עסקו בקבלה לא פחות מהראשונים[27]. למרות שהיא מקושרת עם הדגשת החיוניות והחיים הבריאים כאמצעי להתעלוּת, במקום הסיגופים העצמיים שרווחו לפניה, החסידות לא דחתה כליל את הסיגוף והפרישות. חצרות אחדות אף הנחילו אותם לכלל הציבור בהיבטים מסוימים, בעוד שלפני התנועה רק קומץ נהג כך[28].

עניין נוסף שהקשה על הגדרת גבולות ומכנים משותפים הוא הפער בין החסידות המוקדמת, לבין זו המאורגנת. השלב הראשון התנהל כתנועת תחייה דינמית, בעוד שהבא אחריו התאפיין בהתבססות והקמת חצרות ממוסדות עם מנהיגות העוברת בירושה. התורה הרוחנית-קבלית שהופצה על ידי אבות החסידות לא נזנחה: אדמו"רים רבים הוסיפו להיות הוגים מקוריים ויצירתיים, ולמרות הטענות בדבר "ניוון", התנועה נותרה תוססת ופעילה. עם זאת, אכן הופחת הדגש על היבטים רבים של הדוקטרינה המוקדמת לטובת אפיקים שגרתיים ומקובלים יותר לביטוי רוחניות, כמו לימוד תורה, ויסודות קיצוניים יותר נוטרלו ועומעמו. החסידים לא בחרו להם צדיק על פי סגולותיו האישיות אלא המשיכו בדרך כלל להשתייך לחצר שאליה השתייכו אבותיהם[29].

הנוכחות האלוקית והתאחדות ההפכים

רבי משה טייטלבוים מאויהל, ה'ישמח משה', ממפיצי החסידות בהונגריה.

המושג העומד בבסיס מחשבת החסידות הוא רעיון הנוכחות (האִימַנֶנְצִיָה בלע"ז) – הנוכחות האלוקית ביקום כולו, המבוטא תדיר באמצעות ציטוט מתיקוני הזוהר (קכ"ב עמ' ב'): "לֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ". השקפה זו, שלפיה כל העולם ספוג ממש באלוקות, יונקת מהקבלה בכלל וקבלת האר"י בפרט, אך הורחבה מאד במחשבת החסידית. בטרם הבריאה, רצה ה' לצמצם את גילוי השפעתו המושלמת, המופשטת והבלתי-מוגבלת, המכונה "אור אין-סוף". כך נוצר "חלל פנוי" שנותר בו רק רישום לאור אין-סוף והנפרד לכאורה מגילוי האלוקות. לכן, בחלל זה יכלו להתקיים טוב ורע, סתירות, רצון חופשי ותופעות אחרות שלא היו אפשריות בתוך האין-סוף המושלם והאחיד; ובפשטות, ניתן היה לברוא בו את העולם. אך מציאות היקום תלויה לחלוטין במקורו האלוקי ובמהותו הרוחנית שבלעדיו היה כאין וכאפס. במקביל, האין-סוף אינו יכול להופיע בצורתו השלמה בתוך החלל הפנוי, מכיוון שהופעת האור האלוקי בצורה האין סופית עשויה לבטל כליל את המצב של "חלל פנוי", שמותיר מקום לנבראים ולמציאותם הנראית כישות נפרדת. ולכן הוא מוכרח לצמצם את עצמו בגשמיות מוגבלת שניתן לתפוש בחושים. כך מתקיימת אחדות ההפכים (דיאלקטיקה בלע"ז) בין הגשמיות החומרית לאלוקות, כשל אחת מתמירה עצמה לשנייה: כשם שה' צריך לצמצם את עצמו כדי להתבטא בעולם החומרי, כך שומה על הגשמי ובני-האדם במיוחד להתעלות ולהתאחד מחדש עם האין-סוף. רש"ז מלאדי תיאר את אחדות הההפכים הזו והשלכותיה ב"תורה אור": "תכלית בריאת העולמות מאין ליש כדי לאהפכא מבחינת יש לבחינת אין". תכלית האדם היא לחלץ את הניצוצות, רישומי האור המקורי, שנשבו בקליפות המצויות ב"חלל הפנוי", להעלותם לשורשם מלמעלה ובכך לתקן את הבריאה.

כאמור, תפישה זו נשאבת מהקבלה. אך בעוד שהאחרונה הציגה אותה בעיקר בהקשרים העולמיים, דוגמת האופן שבו ה' מצמצם את עצמו אל העולם בעשר הספירות והיחסים בין מידותיו השונות המגולמות בהן, החסידות החילה אותה על הפרטים הפשוטים והיום-יומיים ביותר של החיים. סיעות החסידיות מקדישות מקום רב לניגודיות המשלימה בין "אין", במשמעותו הכפולה כ"שום-דבר" ו"אינסוף", ל"יש" הגשמי, המדיד, ונוטלות אותה כאמצעי לפענוח והבנת המציאות עצמה. מורי החסידות למדו שכל דבר מגלם בעת ובעונה אחת דבר והיפוכו, ומעבר לכל חזות נגלית של המציאות הסופית מצויה מהותה האינסופית. המציאות איבדה את מעמדה העומד וקיים משעה שהיא נמדדת באמת מידה המבקשת לחשוף את מהותה האלוקית הגלומה בהיפוכה הגשמי.

מושגים רבים נגזרו מעקרון-על זה. החסידות הדגישה את הצורך להשיג דבקות בה'. מאחר שה' נוכח בכל מקום ומצב, פשוטו כמשמעו, יכול וצריך כל יהודי לדבוק בו בכל שעה. החדרת תודעה זאת במחשבה ובלב היא חלק מהעבודה התמידית, וככל שמתמידים בה כך יקל על האדם לעבוד את ה' אפילו ברבדים המוכים של הנפש, וכך להשיג דבקות, ועמה ביטחון ושלווה. הדבקות פורשה גם כמעין מצב של היגאלות פרטית לרוח האדם. מנהיגיה היו אמורים לא רק להשיג דבקות בעצמם אלא גם להנחות את קהלם אליה. היו בכך שלבים ורמות מרובים, מההתעלות בדבקות של הצדיקים ועד לקרבת אלקים, פשוטה יותר, של האדם הפשוט במהלך התפילה.

בנושא הדבקות כרוך גם המושג ביטול היש, כלומר ההבחנה בכך שבעוד "עיני הבשר" הנחותות מציגות בפני האדם מצג שווא שלפיו העולם הוא חומרי, אדיש ונטול רוחניות, בר-הדעת צריך לדעת כי מדובר באשליה ולראות מבעד לה את נוכחות הבורא בכול. יש להתגבר על הבלי והסחות הקיום הגשמי ולהתמקד בעבודת הבורא ובדבקות בו. מי שמצליח ליישם זאת באופן מלא אמור להתנתק מהווייתו העצמית ולתפוש עצמו כ"אין", וכך נשמתו יכולה להשיג דבקות מלאה ולחזור לקיום שאיננו עצמאי ונפרד מזה של אלקים. מצב מושלם זה מכונה התפשטות הגשמיות, שהוא ההיפוך הניגודי של מושג הצמצום. בתורת חב"ד הרחיבו עבודה זו, שבכדי להיות מסוגל להשיג את "ביטול היש" ולהתגבר על דחפי הבשר יש לדחוק הצידה את "הנפש הבהמית" המטעה את האדם ולהתחבר ל"נפש האלוקית" שנחצבה ממקור עליון ושואפת מטבעה לשוב ולהתרומם אליו; דיכוי "הנפש הבהמית" אמור להיעשות באמצעות התבוננות והרהור מתמידים על טבעו הנסתר והאמיתי של העולם, אותו יש לראות לא ב"עיני הבשר" של "הבהמית" אלא ב"עיני הרוח" של האלוקית. כדי להצליח בכך יש צורך בכוונה חזקה במחשבה. עניין הכוונות בכלל הוא נושא מרכזי ביותר חסידות, שמשנתה אודות אחדות המציאות ועל הזליגה בין מצב אחד למשנהו (חומר ורוח, אלוקי וגשמי) הביא אותה לעמעום ההבדלים בין מחשבה והרהור לעומת דיבור או מעשה ממשי ולראות את כולם כסולם בעל שלבים רבים שלכל אחד מהם חשיבות מיוחדת: כוונה עשויה להיתרגם מיד להשפעה רוחנית מיטיבה או שלילית, והרהור פגום עשוי להיות מסוכן ממש ואפילו יותר ממעשה קונקרטי.[30] באמצעות ההתבוננות, החסיד המושלם צריך לחוש "השתווּת", מעין אדישות עניינית וצוננת, כלפי ענייני העולם הזה[31]. אל לו להזניח אותם כליל ושומה עליו לכלכל את עצמו ומשפחתו, אך הוא אמור להפנים ולהבין את השטחיות והשקריות של הגשמי. צדיקי החסידות הפצירו בחסידם ל"התבטל" ולהגיע לדרגה כזו, אם כי הבינו היטב שמדובר במאבק פנימי קשה. המתח שבין האמונה במהות האלוקית של הנראֶה לבין אדישותו ויתמותו של העולם הנתפש בחושים הם נושא מרכזי בספרות החסידות.

קברו של רבי אלימלך וייסבלום מליז'נסק.

נגזרת חשובה במיוחד של הניגודיות בין חומר לרוח היא העבודה בגשמיות. כשם שהאין סוף צמצם עצמו אל היקום המדיד כך אפשר להעלות את מרכיביו חזרה; ובאותה מידה שהספירות הגבוהות משפיעות על המתרחש בתחתונות, כך גם הפעולות הפשוטות ביותר בעולם הזה, אם הן נעשות כנדרש, יכולות לשנות את הקורה שם. החסידות לימדה שמעשים מוחשיים שבוצעו היטב ובכוונה, כמו ריקוד ואכילה, יכלו לשחרר את הניצוצות השבויים בקליפותיהם שסבבו בעולם. מאחר שהחומר היה ספוג רסיסים אלוקיים, נדרשו גם מעשים חומריים כדי לחלץ אותם.

אחדות ההפכים הושלכה בתורת החסידות גם על יסודות קוטביים אחרים, שתוארו כמשלימים והופכים זה לזה – טוב ורע, גאווה ושפלות, טומאה וטהרה וכולי. ראשי החסידות, הדגישו כי כדי לפדות את הניצוצות ולהביא תיקון אין די במגע עם הגשמי, יש גם לתקן אותם במחוזות החטא והרשע; בספרי החסידות פירשו זאת שאם משמים העמידוהו בנסיון של מחשבה או מעשה, הרי זה סימן משמים שעליו לתקן מחשבה או דיבור או מעשה זה. עוד בחסידות המוקדמת הומלץ לא להדחיק הרהורים רעים העולים בשעת התפילה, אלא להתמודד ולהתמיר אותם, אך יש שסייגו זאת לצדיקים, ולא לאדם רגיל שעלול להתבוסס בבוץ הרוחני של המחשבה וליפול לתוכם עמוק יותר[32]. המגיד ממזריטש לימד תורה שלמה אודות האופן בו רגשות ודחפים נחותים קשורים באחדות ההפכים הדוקה עם אלו הטובים והנאצלים בנפש האדם, בתהליך תמורה פנימי המשקף את עשר הספירות האלוקיות. החסידים נקראו להתמודד ישירות עם מידות רעות ו"לעלות"" אותן במקום לנסות להצניע אותן, רעיונות מסוכנים אלה עומעמו על פי רוב בחסידות המאוחרת, וגם הצדיקים שעסקו בנושא הקפידו להדגיש כי אין הם מיועדים כלל אלא רק לנבחרים מעטים.[33] עוד השלכה של הרעיון החסידי הייתה עמידה על קיומה של השגחה פרטית השוררת בבריאה. בניגוד לראשונים שהלכו בדרך הפילוסופיה, סברו הבעש"ט וממשיכיו כי מאחר שה' נוכח בכל, ממילא הוא משגיח על הכל.

הצדיק

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – אדמו"ר, התקשרות לצדיק
הדברי חיים מצאנז.

בעוד שקשה להפריד את תורת החסידות מן הקבלה, המאפיין המובהק והמבחין של התנועה, הן כשאיפה ועיקרון והן כגורם מוסדי, הוא המנהיג הרוחני של העדה החסידית, הצדיק — המוכר כיום גם בתואר הכבוד הכללי "אדמו"ר" (אדוננו, מורנו ורבנו) או בכינוי בפי החסידים "רבי". הרעיון שקיימים בכל דור צדיקים דרכם נמשך השפע לעולם הגשמי קדם כמובן לתלמידי הבעש"ט, וספר הזוהר הצהיר על כך שאחד מהם עליון, "אתפשטותא דמשה בכל דור ודור". החסידות הפכה את מושג הצדיק לבסיס כל שיטתה ולליבה הארגוני, עד כדי כך שבספרותה קיבל התואר משמעות עמוקה ופנימית יותר מזו הפשטנית שהיתה קיימת עד אז, של אדם ירא שמים במעשיו, אך לא בהכרח מזוכך ברגשותיו ומחשבותיו.

כשהתנועה הצעירה התפשטה מעבר למעגל הסגור והקטן שהייתה בתחילתה וצברה המוני תומכים, הבינו ראשיה שהסיכוי ללמד את פשוטי העם את תורתה העמוקה קטן. גם בחירי תלמידיהם התקשו להתמודד עם אחדות ההפכים המורכבת בין יש ואין אפילו ברמת ההבנה; התקווה שהאחרים יפנימו בכנות את ההבנות הללו, לא רק מן השפה ולחוץ, הייתה קלושה. המנהיגים הפצירו בחסידים להאמין וללמוד, אך הפתרון האמיתי שגיבשו כמענה היה מוחשי ובר-תפישה לכל, וסימן את הפיכתם לתנועה מובחנת ועצמאית: מנהיג חסידי שהיה בקיא ברזי השיטה נועד לשמש כהתגלמות חיה של רעיונותיה עבור הקהל הרגיל ולהנגישם בעצם נוכחותו. הוא היה מסוגל לבטל את היש, לעבוד בגשמיות, לעלות לעולמות העליונים ולהשיג דביקות ובאופן כללי למלא את כל השאיפות שהתנועה הציבה. מאחר שהרוב המוחלט של הציבור החסידי לא היה מסוגל לעשות זאת או אפילו להתקרב לכך, הם היו אמורים להידבק בו במקום וכך להשיג לפחות חוויה דומה כלשהי מכלי שני. אישיותו המצווה נועדה להמחיש להמונים את האור שבתורת התנועה, לספק להם בטחה נפשית ולבטל ספיקות וחששות. אבל תפקידו היה הרבה יותר מרוחני גרידא: מאחר שהיה, כאמור, מסוגל להתעלות ולהמשיך את השפע מן הספירות הגבוהות, נמצא שהוא צינור רוחני, שדרכו מזדמנות להם השפעות רוחניות, ואפילו מיטיבות חומריות לגמרי.

נכונותו של הצדיק לוותר על הדביקות כדי להנהיג את עדתו הייתה נדיבות וויתור כבד שעשה למען החסידים. אך גם החסידים הקדישו מאמץ שלהם כדי להתקרב רוחנית ונפשית לרבי וכדי להעניק לו את היכולת להמשיך להיות במצבו הרוחני הנעלה, ולכן ספקו לרבי את צרכיו החומריים, כשבחלק מהקהילות מדובר היה בסכומים קבועים שכונו "דמי מעמדות". המושג של "ירידת הצדיק" אל ענייני העולם הייתה כחלק משליחותו להציל את החוטאים ולפדות את הניצוצות השבויים בתוכם ובתוך הענינים הגשמיים, והקישור שנעשה כך בין תפקידיו הרוחניים והשלטוניים היתה הסיבה העיקרית לסמכותו בשני המישורים: הנהגתו את הקהילה הייתה חלק מייעודו הרוחני. בשיחת החסידים הצדיקים הם מושא להערצה ונאמנות גורפות וסיפורים נרחבים. הם מושווים לדמויות מן המקרא ומתוארים בכבוד עצום. ראשית, מאחר שהמוני העם לא יכלו לבטל את עצמיותם דיה כדי להשיג דביקות בכוחם שלהם, צופה מהם "להתבטל לצדיק" בהכנעה גמורה וכך נעשה הוא חוליה מקשרת דרכה ינקו. הוא שימש גשר, מושך שפע מלמעלה עבור החסידים ומעביר את התפילות והבקשות שלהם בכיוון ההפוך. התגבשה מערכת יחסים ברורה בין הצדיק לחסידים, כשאלו מצייתים לו, פונים אליו בכל שאלה כדי לקבל עצה ומתכנסים בחצרו כדי לספוג השראה והתעלות, והוא מספק ברכה ושפע.

סיעות

צדיקים מסוימים וחלק מן החצרות המאורגנות פיתחו תורות והשקפות מורכבות ומקוריות שהדגישו כל אחת צדדים מסוימים במחשבת החסידות. חלק מהשקפות אלה היו בעלות השפעה עצומה גם מעבר לתנועת החסידות, ואחרות נגוזו עם פטירת מחדשיהם. ניתן לסווג את החצרות החסידיות השונות לפי דגשיהן בעניין: כך, לדוגמה, חלק מאופיינות צדיקים שהם בעיקר תלמידי חכמים ופוסקי הלכה, ושואבים את סמכותם באופן שאיננו רחוק מזה של רבנים לא-חסידיים. חבריהן מקפידים במיוחד על לימוד תורה ודקדוק בשמירת מצוות. התנהלות כזו מאפיינת למשל את בית צאנז ואת ענפיו, כמו סאטמאר, או את בעלזא. שושלות אחרות, דוגמת ויז'ניץ, מתמקדות בהשראה של האדמו"ר ובהיותו פועל ישועות המקרב את ההמון, ומצטיינות בסגנון תפילה נלהב ואופי תוסס של מנהיגיהן. חצרות מסוימות אימצו גישה שכלתנית והגותית המחשיבה את ההתקדמות הרוחנית של האדם ואת תפקיד הצדיק בהדרכתו לכך, קו הרווח בין היתר באלו שיונקות משיטת בית פשיסחה כמו גור. קבוצות מעטות יחסית, כמו בית זידיטשוב וענפיו, משמרות במידה ניכרת את אפיוני החסידות המוקדמת ומעודדות קריאה בספרות קבלית ואף (בזהירות רבה) עיסוק בהיבטים המעשיים של רעיונותיה.[34] אף חצר איננה מתמקדת כליל בקו אחד, וכולן גיבשו שילוב כלשהו במינונים כאלה ואחרים.

אחד הפיצולים המוקדמים על רקע רעיוני התרחש ב-ה'תקע"ב, כשהיהודי הקדוש פרש מעל החוזה מלובלין והקים קבוצה עצמאית. החוזה ראה את תפקידו כקירוב ההמונים הפשוטים על ידי עשיית מופתים, הבטחות להשפעת שפע וסגנון נלהב. היהודי הקדוש, לעומתו, היה דוגל בהתרחקות מההמון ומהורהר יותר והתרכז בצד ההגותי: הוא הרבה לטעון שתכלית האדם היא שיבה למצב תודעה שאיננו עצמאי ונפרד מזה של האלוקות, כפי שהתקיים בטרם אכילת פרי עץ הדעת. משימתו של הצדיק הייתה להנחות את תלמידיו ומוקיריו ליעד זה. מבטא קיצוני של גישה זו היה רבי מנחם מנדל מקוצק, שנודע כקיצוני חסר-פשרות שתבע התמסרות מוחלטת למסע אחר האמת הפנימית ונהג לגרש את מי שביקשו את ברכתו. אדמו"רי בית פשיסחה שהמשיכו בדרך היהודי הקדוש לא התנערו מעולם מביצוע מופתים או סגנון עממי, אך היו מרוסנים מאד לגביהם; הסיעה הייתה דומיננטית בפולין המרכזית, בעוד שהסגנון הלובליני היה נפוץ במיוחד בגליציה.[35]

שיטה אחרת היא זו של חב"ד, שפותחה על ידי רבי שניאור זלמן מלאדי ויורשיו. חב"ד דורשת גם מהחברים הפשוטים בה התעמקות שכלית בענייני הספירות, הצמצום וכיוצא בזה. החצר מדגישה את חשיבות ההבנה השכלית של תורת החסידות ושוללת התחברות רגשית ומידית כאשליה חסרת בסיס; ראשי התיבות של השם חב"ד, "חכמה, בינה ודעת", מתייחסים לשלוש הספירות המתבטאות בתהליך החשיבה. עוד תנועה בולטת היא ברסלב. מורה דרכה רבי נחמן מברסלב הרבה ללעוג למי שניסו לתפוש בשכלם את טבע אחדות ההפכים בין יש לאין ואת האופן בו ה' נוכח ונעדר גם יחד בחלל הפנוי; לשיטתו, עניינים אלה היו ניגודיים, מעבר להשגה אנושית, ורק אמונה תמימה וויתור על היומרה השכלית יביאו להשגתם. הוא הדגיש את אופיו הקודר של העולם הגשמי ואת ריבוי הכשלים והמניעות שניצבים בדרכה של הנשמה האלוקית הכמהה להשתחרר מדחפיה החייתיים.

החיים החסידיים

חצר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חצר חסידית
האדמו"ר מבויאן בעת עריכת הטיש, סוכות תש"ע

המבנה הארגוני הבסיסי של החסידות הנו החצר. זו משמשת במובן כפול, הן כמקום משכנו הפיזי של הצדיק העומד בראש כל קבוצה חסידית אליו נקהלים תומכיו לחזות בו, והן במובן תיאורי המתייחס לכלל האישים והמוסדות הכפופים לשושלת צדיקים מסוימת. החצרות הממוסדות החלו להופיע בשנות ה'תק"ס; בניגוד לרבנות הקהילה המסורתית, הן לא היו מוגבלות לשטח גאוגרפי מסוים ולא היו בעלות סמכות לגבי כל היהודים שישבו בו. נספח אליהן כל מי שרצה לחסות בצל צדיק מסוים, הן בעיר מושבו והן בכל אתר אחר. החצר הקונקרטית, ביתו ושולחן השבת של האדמו"ר, נמצאה ביישוב בו התגורר. השושלות נקראו בדרך כלל על שם העיר או העיירה, ושמרו על שמן גם לאחר שעזבו אותן. כך, חסידות סאטמר השוכנת בניו יורק נושאת עדיין את שם העיירה בטרנסילבניה בה קמה ב-ה'תרס"ה.

החצר עצמה מונה את הצדיק ואת המעגל הפנימי של משפחתו ומקורביו. זה כולל את משמשיו ועוזריו, הגבאים או המשב"קים, ואת החסידים הקרובים השוכנים קבע לצדו, ה"יושבים" (אלו היו נפוצים למדי בימים שטרם השואה, אך כיום רק חצרות מעטות מחזיקות "יושבים" של ממש). מרבית חסידי כל חצר סרים אליה לעיתים נדירות יותר, בשבתות או לרגל החגים, כדי להתברך מפי הצדיק ולשהות עמו בתפילות ובסעודות. החצרות הגדולות יותר בימינו הן מסגרות ארגוניות משוכללות, המחזיקות גם מערכות חינוך נפרדות וגופי רווחה וצדקה. במזרח אירופה הישנה, חסידי אותו אדמו"ר בכל אתר ואתר מחוץ לחצרו היו מקיימים מעין קהילה זוטא במקומם שעיקרה היה התפילה המשותפת בשטיבל, מניין נפרד קטן. גם כיום, רבים מחסידי אותן שושלות מחזיקים בתי-כנסת עצמאיים.

מנהגים רבים סובבים סביב החצר. אולי החשוב מביניהם הנו מתן פדיון, או קוויטל, בו נמסרות לצדיק בקשות אישיות שונות בכתב בצירוף סכום כסף. המעמד העיקרי הנו הטיש, מלשון "שולחן" ביידיש, בו נאספים המוני חסידים לשבת או חג עם האדמו"ר, משתתפים בסעודות מן הקידוש ועד למלווה מלכה, שרים זמירות יחד עמו ורואים אותו אוכל. בחסידויות רבות היה נהוג לחלק שיריים מסעודתו, הידועים כספוגים בקדושה, לקהל החסידים. דברי התורה והדרשות שנושא הרבי במהלך השבת משוננים על ידי "חוזרים", חסידים בעלי זיכרון טוב, ומועלים על הכתב עם צאתה. גם חתונות וחגיגות אחרות של משפחת האדמו"ר הם הזדמנות לכנס את החצר; בחסידויות גדולות, מוקף האולם בבמות מדורגות (פארנטשעס) עמוסות קהל בעוד בני המשפחה סועדים ועורכים ריקוד מצווה למטה.

האדמו"ר הוא מנהיגה הרוחני והמעשי של חצרו, וחסידיו הצועדים בדרכו הרוחנית, נשמעים להוראותיו הרוחניות והמעשיות בכל נושא וענין. מתוקף היותם מנהיגיהן של קהילות גדולות ומאורגנות היטב, רבים מהאדמו"רים התרכזו בתפקידיהם אלו. משנות ה'תש"ם צצה התופעה של משפיעים, מורים המוסרים שיעורים ועוסקים בענייני רוח באופן המזכיר את תפקידו המקורי של הצדיק החסידי אך אינם טוענים לאדמו"רות.

לבוש חסידי

גברים חסידיים מתפללים בכותל המערבי
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – לבוש חרדי

לבוש מהווה רכיב חשוב בעולם החסידי; לחצרות מסוימות יש פריטים אופייניים המיוחדים להן, וניתן לזהות את חבריהן לפיהם. ישנם גם פריטי לבוש המשותפים למרביתן. היסטורית, הביגוד החסידי המקורי הנו זה שהיה נהוג בקרב יהדות מזרח אירופה בכלל עד העידן המודרני. הלבוש של יהודי מזרח אירופה היה על פי רוב דומה לאופנה שרווחה בקרב אצולת האיחוד הפולני-ליטאי, ה"שלאכטה". לבוש זה נשמר אף בקרב קבוצות לא-חסידיות שמרניות מעטות, כמו הפרושים המתנגדים ביישוב הישן בירושלים שעודם חובשים שטריימלים בשבתות. [36] בספרי חסידות ניתנו נימוקים רוחניים לעטיית פריטים שונים, אף שאלה נטבעו כמעט תמיד בדיעבד.

פריט בולט אחד הוא כובע פרווה הנלבש בשבתות, חגים ואירועים מיוחדים. הגרסה הנפוצה היא השטריימל, מצנפת עשויה מזנבות בעלי-חיים שעירים שלובשים חסידים יוצאי הונגריה, גליציה, רוסיה ורומניה. הספודיק, הגבוה ממנו וצבעו נוטה לשחור, מקובל בקרב חסידי פולין. נכדי אדמו"רים ואחרים חובשים כובע קולפיק. בימי חול לובשים חסידי גליציה כובע סמט: אצל אנשי חסידות ויז'ניץ הסרט ממוקם בו דווקא בצד ימין, אחרות בצד שמאל והחצרות הירושלמיות וחלק מסאטמאר חובשים אותו בגרסה נמוכה.

אביזר חשוב הנו הגרטל, אבנט בד שהחסידים משתמשים בה בשעת התפילה. ישנם סוגים שונים של גרטל, וזהו סימן זיהוי נוסף בין הקבוצות השונות. הגרטל היה נפוץ בקרב כלל היהודים בעבר, בהשראת חגורות הבד של ה"שלאכטה"; עם השנים הוטען בדבר סודות מן ההלכה וקבלה, כיצירת חיץ בין הלב לערווה ובין הרוחני לבהמי. רוב החסידים לובשים גם קפוטה, מעיל שחור ארוך. יש שמות שונים לבגד החול ולבגד השבת, ויש גם סגנונות שונים של קפוטות: בהרבה חצרות, דוגמת באבוב, סאטמאר ובעלז, נלבש בגד עליון בשם "ראשוולקא".

פריטים מיוחדים המציינים חסידויות הם, לדוגמה, ה"הויזן אין די זאקן" (מכנסיים בגרביים) של חסידות גור, סגנון שאומץ לאחר גזירות הלבוש של ה'תר"ו בפולין. חסידי מזרח גליציה, בעלזא במיוחד, גורבים גרביים שחורים בימות החול ולבנים בשבתות וחגים. חב"ד מתייחדת בלבושה המודרני, כלבוש הליטאי המקובל, ואנשיה אינם נושאים שטריימל וקפוטות.

שחיטה חסידית

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – סכינים מלוטשים

בחסידות התפתחה שיטת שחיטה שונה במקצת מאשר שיטת השחיטה שהייתה מקובלת בקהילות היהודיות של מזרח אירופה: הסכין ששימשה לשחיטה בעבר, הייתה דקה ביותר, והוחלפה בסכין עבה בחלקה הקהה. להתפתחות שיטת שחיטה זו היו מספר סיבות:

  • הפן טכני: את הסכין מן הסוג הישן היה קשה להשחיז, כיוון שהיא הייתה מתעקמת בקלות במהלך ההשחזה.
  • חשש משחיטה שבתאית לא כשרה: במרחב היהודי התהלכה שמועה כי שוחטים מהזרם השבתאי מעקמים את סכין השחיטה ובכך פוסלים אותה בכוונת תחילה מתוך רצון להאכיל את היהודים בבשר שאינו כשר. את הסכין המלוטשת קשה יותר לעקם ועקמומיות נראית יותר לעין.
  • שוחטים לא כשרים: חלק גדול מהשחיטה נעשה במרחב הכפרי, שוחטים נודדים שלא הייתה עליהם בקרה מספקת וגם הכשרתם הייתה מוטלת לעיתים בספק הגיעו אל היהודים החוכרים ושחטו אצלם את החיות המיועדות לשחיטה, הן לתצרוכת ביתית והן למכירה. נאמר על שוחטים נודדים אלו שחלקם לא היו בקיאים כראוי בהלכות שחיטה ולכן שחיטתם אינה ראויה. לעומתם השוחטים מטעם החצרות החסידיות קיבלו מינוי וגושפנקה מהרב והחסידים האמינו כי שוחטים אלו בעלי הכשרה מספקת שנבדקה על ידי הצדיק.
  • בגלגול נשמות: לפי סוד גלגול הנשמות, נשמות בני אדם מגיעות לבעלי חיים ורק שחיטה נכונה לשיטתם תוביל לגאולת נשמות אלו.

יש טוענים כי השחיטה הנפרדת, הייתה אחד הגורמים המרכזיים להתנגדות לחסידות, בכך שהיא יצאה נגד הסמכות התורנית של רבני הקהילות ואיימה על מעמדם הכלכלי של השוחטים האחרים וכן בגלל עצם העובדה שהיא גיבשה את החסידים לכדי קהילה נפרדת.

ארגון ודמוגרפיה

ב-ה'תשס"ה, הסוציולוג הבלגי ז'אק גוטווירט העריך ש-400,000 גברים, נשים וילדים השתייכו לחצרות החסידיות השונות ברחבי העולם. מתוכם, לאומדנו, 200,000 התגוררו במדינת ישראל, 150,000 בארצות הברית ועוד 50,000 היו פזורים במדינות אחרות, במיוחד בריטניה. אוכלוסייה זו צפויה לגדול במהירות עקב שיעורי לידה גבוהים במיוחד.[37] הריכוזים החסידיים הגדולים בישראל הם השכונות החרדיות של ירושלים וערים אחרות, הערים בני ברק ואלעד והתנחלויות כמו מודיעין עילית וביתר עילית. באמריקה, מדינת ניו יורק מכילה את השכונות החסידיות הגדולות ברובע ברוקלין – בעיקר ויליאמסבורג, בורו פארק וקראון הייטס – את היישוב מונסי, בו יושבת חסידות ויז'ניץ מונסי, ואת היישובים העצמאיים קריית יואל וניו סקוור, המשתייכים בהתאמה לחסידות סאטמר וחסידות סקווירא. קהילות חסידיות אחרות פזורות ברחבי ארצות הברית. בבריטניה, סטמפורד היל שבצפון לונדון משכנת את האוכלוסייה החסידית הגדולה ביותר, ולצדה יש עוד מובלעות בעיקר בבירה ובמנצ'סטר. אנטוורפן שבבלגיה גם היא ריכוז חשוב. בקנדה, חסידות טאש מחזיקה יישוב עצמאי בשם קריית טאש סמוך למונטריאול. קהילות חסידיות קטנות נוספות פזורות בכל רחבי תבל.

ניתן למיין את החצרות על צירים רבים. בפן הגאוגרפי, יש מתאם חלש ביותר בין מקורה של כל קבוצה לאפיוניה. חסידויות גליציה, לדוגמה, מזוהות עם פופוליזם וכריזמטיות, אלו של הונגריה מקושרות לקנאות ושושלות מרוסיה הלבנה והמרחב הבלטי עם שכלתנות ומתינות; אך אלה דימויים רווחים יותר מאשר מציאות. בפועל, ישנן חריגות משמעותיות לא רק בכל מרחב כזה, אלא גם בתוך כל חצר המזוהה שטחית עם גישה מסוימת.[38] במחשבת חב"ד הרציונליסטית לכאורה יש רבדים שונים מאד בעוד שקנאי הונגריה עסקו בתחומים אזוטריים כמו עבירה לשמה וצדיקים גליציאנים מסוימים נטו לשכלתנות והגות.

חלוקה בסיסית אחרת היא בתחום הפוליטי. זו נסובה בעבר על היחס למתרחקים מהדת ועל שאלות כמו כינון קהילות חרדיות נפרדות, וכיום נוגעת למתח בין האנטי-ציונים לבלתי-ציונים. הראשונים מתנגדים לקיומה של מדינת ישראל, רואים בה שיקוץ ומסרבים להשתתף בבחירות הישראליות או ליטול תקציבים ממשלתיים. קו זה מובל על ידי החסידויות התומכות בהתאחדות הרבנים ובעדה החרדית, במיוחד סאטמאר. הבלתי-ציוניים, המהווים רוב גדול בעולם החסידות, משתייכים על פי רוב לאגודת ישראל ולענפיה; תריסר אדמו"רים מכהנים במועצת גדולי התורה שלה ועוד רבים שותפים בה. אף כי הן דוחות את הציונות, הן משתתפות בפוליטיקה ונוטלות תקציבים. קו זה מאפיין חצרות כמו גור, ויז'ניץ ורבות אחרות. עד שנות ה-ה'תש"ל היו גם אדמו"רים ציוניים בעלי השפעה, במיוחד מענפי בית רוז'ין, אך אלה דעכו ונעלמו. עם זאת, בקבוצות מסוימות כמו ברסלב וגם בזרם המרכזי ניכרת נטייה לעמדות של הימין הישראלי הקיצוני והתנגדות לנסיגה מהגדה המערבית, לאו דווקא מתוך הזדהות גלויה עם המדינה.[39]

ישנן למעלה מתריסר חצרות המונות קהל גדול של אלפי בתי-אב, ועוד יותר ממאה עם חברות קטנה או אפסית. קבוצות רבות נמחו בלי זכר בשואה, ואחרות שרדו ומתקיימות רק פורמלית, עם אדמו"ר המחזיק בתואר וחסידים בודדים ממש. החצר הגדולה בעולם היא חסידות סאטמאר, המונה יותר מ-120,000 נפש ומרכזיה הם ויליאמסבורג שבברוקלין וקריית יואל. היא נוסדה ב-ה'תרס"ה בעיר בשם זה בטרנסילבניה ומאופיינת בקנאות ובשמרנות דתית, בבידוד מן העולם החיצוני ובאנטי-ציונות. ב-ה'תשס"ו התפלגה סאטמאר בין האדמו"רים האחים רבי זלמן לייב טייטלבוים ורבי אהרן טייטלבוים. החצר השנייה בגודלה היא גור, שמרכזה בישראל וטוענת ליותר מ-10,000 בתי-אב משויכים בארץ זו בלבד ועוד אלפים בבריטניה, בארצות הברית וביתר העולם. גור החלה לפעול ב-ה'תרי"ט בגורה קלוואריה הסמוכה לוורשה ושורשיה נעוצים בבית פשיסחא הרציונליסטי. במשך שנים רבות הייתה הכח הדומיננטי באגודת ישראל והתאפיינה ביחס מתון כלפי המדינה. מאז ה'תשנ"ו מכהן האדמו"ר רבי יעקב אריה אלתר. חצר גדולה מאד נוספת המונה אלפי בתי-אב היא חסידות בעלזא, שקמה ב-ה'תרע"ז ביישוב בשם זה בגליציה המזרחית, מצפון ללבוב. בעלזא שילבה פופוליזם כריזמטי בשיטת החוזה מלובלין עם חסידות "רבנית" ולמדנית, והפגינה קנאות ונוקשות דתית. עד ה'תשל"ט שמרה על זיקה לעדה החרדית גם בהיותה באגודת ישראל, אך אז התנתקה בהנהגת האדמו"ר המכהן רבי ישכר דב רוקח והקימה מוסדות דת משלה. החצר הגדולה הרביעית היא חסידות ויז'ניץ, שנוסדה בעיר בשם זה בבוקובינה ב-ה'תרי"ד ודגלה בעממיות ובקירוב ההמונים באמצעות הפגנת גדולה מצד הרבי. ויז'ניץ התפצלה לכמה ענפים המתקיימים בשלום ביחד, כל אחד עם אדמו"רו: שיכון ויז'ניץ בראשות הרב ישראל הגר, מרכז ויז'ניץ בהובלת הרב מנחם מנדל הגר, חסידות ויז'ניץ מונסי וחסידות סרט ויז'ניץ. חצרות קטנות יותר הטוענות לבין 2,000 ל-3,000 בתי-אב כל אחת הן באבוב, שהתפלגה ב-ה'תשס"ה ל"באבוב 48" הראשית ו"באבוב 45"; חסידות צאנז-קלויזנבורג שפוצלה בהסכמה בין שלושה אדמו"רים; וחסידות קרלין, שאף היא התפלגה לפינסק-קרלין, קרלין-סטולין ומאוחר יותר גם לקהל חסידי ירושלים. חבורת שומר אמונים מן היישוב הישן בירושלים, המפוצלת לחמש חצרות נפרדות (שהגדולה שבהן היא חסידות תולדות אהרן), מונה אף היא למעלה מ-2,000 משפחות לענפיה.

שתי תנועות חסידיות גדולות מאד שאינן מתפקדות כחצרות הן חב"ד וברסלב, ששתיהן נטולות אדמו"ר. רבי נחמן מברסלב אסר בעת מותו ב-ה'תק"ע למנות לו יורש ותלמידיו המשיכו כחבורות קטנות שהתקבצו סביב מורים שנצמדו לשיטתו. היא הייתה חסידות קטנה ונרדפת במשך כמאה וחמישים שנה, אך העניין המחודש במשנתה הוביל אליה חוזרים בתשובה רבים ועשה אותה פופולרית. ברסלב מונה למעלה מתריסר קבוצות-משנה, שלרובן אוהדים רבים שאינם חסידים ממש. בחב"ד, הקדיש האדמו"ר האחרון רבי מנחם מנדל שניאורסון את כל משאבי חצרו להחזרה בתשובה, עד טשטוש ההבדלים בין גרעין החסידים לכמה מעגלים של מקורבים שאינם כאלו: עקב כך, נעות ההערכות לגבי גודל החצר בין 50,000 ל-200,000, לפי הסיווג. לאחר פטירתו של הרב שניאורסון, ב-ה'תשנ"ד, לא קם לו מחליף. חב"ד מתנהלת כשורה של מוסדות שיש להם הנהגה מרכזית אך לא אדמו"ר.

השפעת החסידות כל הקהילות במזרח אירופה

אף כי ראשוני מנהיגי החסידות לא תכננו זאת, הייתה להופעת החסידות השפעה רבה על הקהילות במזרח אירופה. החסידות השפיעה בתחומים הבאים:

  • ירידת כוחו של רב הקהילה: החסידים פנו בשאלות הלכתיות ושאלות כשרות אל האדמו"ר ולא אל הרב.
  • פגיעה בהכנסות הקהילה: חסידים פנו אל שוחטים שלהם שהעבירו חלק מדמי השחיטה לחצר הרב במקום לקהילה.
  • פגיעה במעמדם של נגידי הקהילה: עד הופעת החסידות היו בני הקהילה פונים בשאלות הלכתיות לרב ובשאלות התנהלות החיים לפרנסים. החסידים פנו בכל שאלותיהם אל הרבי, הרבי גם יצר לעיתים קשרים עם הפריצים המקומיים ותיווך בינם לבין חסידיו, בעיקר בסוגיות דמי חכירה ועיכוב תשלומם. פעולה זו הייתה שמורה בעבר לנגידי הקהילה. הרבי היה זה שמינה או לפחות אישר את השוחטים ושאר נושאי המשרות הקהילתיות של בני קהילתו. תפקיד זה היה שמור בעבר לפרנסי הקהילה היישובית וניטל מהם.

עד הופעת החסידות היה כל יהודי שייך לקהילה מסוימת. גם החוכרים הכפריים השתייכו בצורה כלשהי לקהילה עירונית סמוכה, שילמו לה מסים והיו נוהגים לפנות לרב הקהילה בשאלות הלכתיות ולפרנסי הקהילה בבעיות שהיו להם עם השלטונות. התוצאה הכללית של כל השינויים הייתה ירידת התלות של היחיד בקהילה. תלות שעד הופעת החסידות הייתה מוחלטת. הופעת החסידות גרמה גם ללכידות אצל המתנגדים לה, קהילות שיתפו פעולה בחרמות והתנגדות לחסידות.

החסידות והמאבק בציונות

משפחת סלונים (צאצאי מנוחה רחל סלונים), ממחדשי היישוב היהודי בחברון.

רובם של אדמו"רי החסידות התייחסו בחשדנות כלפי הציונות, בעיקר בגלל אופייה החילוני, וכן בגלל האמונה של גאולה ניסית בידי שמים, ללא מעורבות אנושית. חלק מהאדמו"רים הביעו את התנגדותם בפומבי. בין אלה אשר הביעו התנגדות זאת בחריפות יש למנות את רבי יואל טייטלבוים מייסד חסידות סאטמר, רבי צבי הירש שפירא וביתר שאת בנו - רבי חיים אלעזר שפירא אדמור"י חסידות מונקאטש (חתנו, הרב ברוך יהושע ירחמיאל רבינוביץ תמך בציונות לאחר השואה), רבי ישכר דוב רוקח מבעלז, רבי שלום דוב-בער שניאורסון מחב"ד, וכן רבי יצחק יעקב רבינוביץ מביאלא. חלקם אף התנגדו לאגודת ישראל, בטענה כי היא פועלת בשיתוף פעולה עם הציונות[40][41]

התנגדותם של מנהיגים חסידים רבים לציונות לא מנעה מקבוצות חסידים לעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה, ללא קשר לציונות. היו גם אדמו"רים אשר תמכו בעלייה לארץ ישראל ואף עלו בעצמם, כגון הרבי מגור שדירבן בגלוי את חסידיו לעלות לארץ וכן לרכוש בה קרקעות, ואף ערך מספר ביקורים פומביים בארץ, וכן החסידויות הנמנות עם שושלת רוז'ין: סדיגורא, בויאן, בוהוש, שטפנשט ועוד.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • רחל אליאור, י' ברטל וח' שמרוק (עורכים), צדיקים ואנשי מעשה: מחקרים בחסידות פולין, ירושלים: מוסד ביאליק תשנ"ד
  • רחל אליאור, חירות על הלוחות, המחשבה החסידית, מקורותיה המיסטיים ויסודותיה הקבליים, משרד הביטחון הוצאה לאור, 1999
  • שמעון דובנוב, תולדות החסידות, הוצאת דביר, 1967 (לקריאה ברשת ביידיש: כרך א', כרך ב' וכרך ג')
  • משה אידל, החסידות - בין אקסטזה למאגיה, שנת 2000
  • יצחק אלפסי, "אנציקלופדיה לחסידות- אישים" כרכים א-ג, הוצאת מוסד הרב קוק, 1986, 2000, 2004.
  • עמנואל אטקס, ‏תנועת החסידות בראשיתה, סדרת אוניברסיטה משודרת, בהוצאת משרד הבטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ח
  • עמנואל אטקס, מחבורה לתנועה – תנועת החסידות בראשיתה, יחידות 9–10 של הקורס: פולין, פרקים בתולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם, האוניברסיטה הפתוחה, תשנ"א
  • יהודה לייב מימון, שרי המאה חלק שלישי, רשומות וזכרונות על תנועת החסידות. ירושלים תשל"ח
  • משה רוסמן, "פסק דינה של ההיסטוריוגרפיה הישראלית על החסידות", ציון עד, תשס"ט
  • Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006
  • דוד אסף ואסתר ליבס (עורכים), השלב האחרון - מחקרי החסידות של גרשם שלום, הוצאת מאגנס, 2008
  • מאיר הלחמי, תולדות החסידות בארץ ישראל, הוצאת במה
  • עדה רפפורט-אלברט, חסידים ושבתאים אנשים ונשים, מרכז זלמן שזר, 2014.
  • Marcin Wodzinski, Haskalah and Hasidism in the Kingdom of Poland: A History of Conflict, Littman, 2005.
  • Marcin Wodzinski, Hasidism and Politics: The Kingdom of Poland, 1815–1864, Littman, 2013.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. בעבר היו מקובלות במחקר התאוריות של שמעון דובנוב, שייחס אותה להרס הניכר שחוללו גזירות ת"ח-ת"ט ולהתמוטטות השלטון העצמי היהודי באיחוד הפולני-ליטאי עם פירוק ועד ארבע ארצות ב-ה'תק"ו, וההסברים המרקסיסטיים של רפאל מאהלר, שטען לייאוש שאחז בשכבות רחבות עקב הצרת צעדיהם של היהודים בתחום הכלכלי. גישות אלה נסתרו בהדרגה עם הרחבת המחקר בתחום. הנזק לחיים ולרכוש שהביאו ה'ת"ח-ת"ט היה קטן בהרבה מהמשוער, ועדויות רבות מצביעות על התאוששות החיים היהודיים; אפילו הטענה שהשפיעו ישירות על היווצרות השבתאות זמן קצר אחר כך כבר נחשבת כמוגזמת, כל שכן החסידות שפריחתה אירעה מה'ת"ק ובעיקר מהה'תק"ן. פירוק הוועד לא יצר פגיעה מתמשכת באוטונומיה הקהילתית, שהייתה מאורגנת ממילא על בסיס מקומי; דווקא בשטחים שסופחו לפרוסיה עם חלוקת פולין, בהן אכן חיסל אותה השלטון, לא הייתה לחסידות דריסת רגל. על אף שסבלו הגבלות ורדיפות במהלך פירוק האיחוד ולאחריו, התחולל במצטבר שיפור עקבי במצבם הכלכלי והאזרחי של היהודים בתקופה בה שגשגה החסידות.
  2. כמובא בספרי המגיד ממעריטש: שמעתי מריב"ש עליו השלום, "כל דבר הוא מהתפשטות הקדוש ברוך הוא על ידי מדותיו אהבה ויראה כידוע, רק שהאהבה הוא בגלות, מלובשת בגשמיות, באשה או במאכל, וכשנותן אדם אל לבו שזאת האהבה הוא מלבוש לו יתברך שמו, וח"ו הוא פושט אותו יתברך ממלבושיו, יחרד חרדה גדולה בזכרו את המעשה הרעה שעושה, ויבוש ויכלם, ויאמר בלבו אם אני אוהב זאת שהוא רק אהבה שנפלה בשבירה, מלובשת בטיפה סרוחה, כמה יש לי לאהוב אותו יתברך שמו, וכן ביראה אם הוא מתיירא מגוי או מהרב, יאמר בלבו מה יש לי לירא מאדם כמוני, אלא בוודאי הוא יתברך שמו הבורא מלובש בזה האדם, וכמה יש לי לירא ממנו יתברך שמו בעצמו, וכן בהתפארות ובכל שאר המדות (צוואת הריב"ש די"ד ע"נ, אור האמת דט"ו ע"ב)
  3. הפרק מתבסס על: Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 3-23.
  4. 4.0 4.1 יצחק אלפסי מאורות מעולם הקבלה והחסידות עמ' 246
  5. ראה למשל: פנים יפות (הוצאת מישור) עמ' 9 במאמר על בעל ההפלאה שהגין על המגיד מזלאטשוב מרדיפות המתנגדים בעיר מגוריו, על ידי מכתב שכתב לנודע ביהודה. תולדות שמואל (ירושלים תשנ"ח) על כוחו של רבי שמעלקא מניקלשבורג בעצירת הרדיפות נגד החסידים בזכות הערכתם של המתנגדים לכוחו התורני
  6. 6.0 6.1 ראה באריכות את הסברו של רבי אלימלך מליז'נסק לדרך החסידות בערכו
  7. על ישיבתו של רבי שמעלקא מניקלשבורג ראה בערכו, ואודות הישיבות שהקים בעל התניא ראה כאן
  8. כמו למשל רבי לוי יצחק מברדיטשוב רבה של ברדיטשוב ורבי יצחק אייזיק כץ - רבה של קוריץ
  9. רבי שמעלקא מניקלשבורג - דברי שמואל על הש"ס. רבי פנחס הורוביץ - הפלאה והמקנה על קידושין. רבי עוזיאל מייזליש - עץ הדעת טוב על מסכת שבת. רבי שניאור זלמן מלאדי - שולחן ערוך הרב. המגיד מקוזניץ - בית ישראל על הש"ס
  10. ביטאון חב"ד (כפר חב"ד, שבט תשכ"ז גליון מס' 10) על פי "אבות החסידות" סוף פרק מ, ופרק ב ופרק י. (התמים חוברת ב). וציינו גם מכתב הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק לחכמי וילנא (נדפס ב"בית רבי", חלק א', פרק ו, "מכתב ב'- "הם (חסרי מדע והשכלי וכו') לא ראו פני ודחיתים בשתי ידים, אבל תופסי תורה הם ידעוני ולמדתים חכמה לחכימין ומנדעא ליודעי בינה
  11. חסידים ומתנגדים, חלק ב', עמוד 173
  12. כך למשל ידועה עדותו של בעל התניא על השמועה שנפוצה בימיו "במעזריטש יודעים איך להתפלל" שמועה שמשכה את לבו לבוא אל המגיד ממעזריטש, ראה למשל כאן
  13. רבי מאיר מברודי בנו של רבי יעקב עמדין כותב עליו בספרו שו"ת אור המאיר: "אלוף ביהודה ובישראל עושה חיל, קטן וגדול שם הוא ממציא מזור ותרף לגבר אין איל, גדול הוא בששך ושם לו ברקת וגבר בכל, ה"ה הרב המופלג המפורסם בש"ט מו"ה ישראל". ראו: שמואל דוד הכהן פרידמן, המאור הגדול, תשע"ט, חלק שני, עמ' שלה
  14. שבחי הבעל שם טוב מהדורת כסליו תשע"ז, עמ' 37-47
  15. כמבואר באגרתו אל גיסו רבי גרשון מקיטוב
  16. אך לא דחה כליל את עבודת התעניות, וכמו שניתן לראות בספרו "צוואת הריב"ש" בו הוא מסביר כיצד לצום משבת לשבת
  17. הבעל שם טוב, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  18. מובא ברשימות אדמו"ר הריי"צ[דרוש מקור]
  19. 19.0 19.1 Moshe Rosman, Founder of Hasidism: A Quest for the Historical Ba'al Shem Tov. University of California Press, 1996. עמ' 37-38.
  20. כי הבורא ברוך הוא אינו נתפס בשום אופן, רק על ידי הצדיק - המגיד מקוז'ניץ, כתבי קודש חלק ב' דף מ' ע"א
  21. הרב שלום לוין, מנהל ספריית חב"ד בארצות הברית, מספר שמתחילה היו הבעל התניא ורבי שלמה מקרלין ורבי לוי יצחק מברדיטשוב ברוסיה דאז, (רוסיה הלבנה בימינו), וסבלו מאד מרדיפות המתנגדים. וכתבו מכתב לרבי מנחם מנדל מויטבסק שהיה בארץ ישראל, והיה מנהיג החסידים ברוסיה, כיצד להתנהל מול המתנגדים. בשנת תקמ"ו שלח רבי מנחם מנדל מויטבסק מכתב מארץ ישראל, שהבעל התניא ישאר ברוסיה, ורבי שלמה מקרלין ורבי לוי יצחק מברדיטשוב יעברו לפולין. רבי שלמה מקרלין עבר ללודמיר, ושם נהרג עקה"ש, ורבי לוי יצחק מברדיטשוב עבר לעיר ברדיטשוב.
  22. ראו במאמרו של הרב דוד מאיר דרוקמן]
  23. לפי המסופר בחיבור האנטי-חסידי "שבר פושעים"
  24. יצחק אלפסי מאורות מעולם הקבלה והחסידות עמ' 247
  25. ברטל, עמ' 54.
  26. רחל מנקין, Hasidism and the Habsburg Empire, Jewish History, 2013.
  27. 27.0 27.1 יוסף דן, החסידות:תורה וספרות, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  28. David Biale, The Lust for Asceticism in the Hasidic Movement, בתוך: Jonathan Magonet, Jewish Explorations of Sexuality . Oxford University Press, 1995. עמ' 53-55.
  29. בנימין בראון, Hasidism Without Romanticism - Mendel Piekarz's Path in the Study of Hasidism, עמ' 455-457; דוד אסף, דרך המלכות: ר' ישראל מרוז'ין ומקומו בתולדות החסידות, מרכז זלמן שזר, תשנ"ז. עמ' 100-121; Glenn Dynner, Men of Silk: The Hasidic Conquest of Polish Jewish Society, Oxford University Press, 2006. עמ' 117-121.
  30. ראה למשל: בנימין בראון, “But Me No Buts”: The Theological Debate Between the Hasidim and the Mitnagdim. עמ' 531-532.
  31. כפי שמפרש רבי לוי יצחק מברדיטשוב בספרו קדושת לוי את הפסוק "וקרקר כל בני שת", שאת עניני הגשמיות הנקראים "שת" מלשון גילוי, יש לעשות ב"קרקר" - קרירות כפולה ומכופלת
  32. תניא פרק כח: ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה, בתורה או בתפילה בכוונה, אל ישית לב אליהן, אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע, כי לא נאמרו דברים ההם אלא לצדיקים, שאין נופלים להם מחשבות זרות שלהם, כי אם משל אחרים. אבל מי שנופל לו משלו, מבחינת הרע שבלבו בחלל השמאלי, איך יעלהו למעלה והוא עצמו מקושר למטה?
  33. למבוא נגיש למחשבת החסידות, ראו: רחל אליאור, The Origins of Hasidism, עמ' 10-25.
  34. ראה לדוגמה, בנימין בראון, The Two Faces of Religious Radicalism, עמ' 349-351; דיינר, Men of Silk עמ' 29-30.
  35. דיינר, עמ' 29-31.
  36. לבוש, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  37. Jacques Gutwirth, The Rebirth of Hasidism: From 1945 to the Present Day, Odile Jacob, 2004. עמ' 139.
  38. דוד אסף, "חסידות פולין" או "החסידות בפולין": לבעיית הגאוגרפיה החסידית, בתוך: גלעד: מאסף לתולדות יהדות פולין
  39. בנימין בראון, היהדות החרדית והמדינה, עמ' 1-14, 234-236 וכו'.
  40. אספת הרבנים בטשאפ, המזרחי, 14 בספטמבר 1922
    "צדיקים" מדיינים אלו עם אלו, המזרחי, 15 בנובמבר 1923
  41. יש כמה "אדמו"רים" תמכו בגלוי בציונות הדתית, כגון רבי יעקב פרידמן מהוסיאטין, רבי שלמה חיים פרידמן מסדיגורא, רבי חיים מאיר יחיאל שפירא מדרוהוביץ' והאדמו"ר החלוץ, שהיו חברים פעילים בתנועת המזרחי והפועל המזרחי ראו גם



סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0